עדה וצלה. עדה – שהיה מתעדן בגופה, וצלה – שהיה יושב בצלה של בנים כאכך היו בני דור המבול עושין, לוקחין שתי נשים, אחת לצרכם ואחת לפו"ר להעמיד תולדות, וזו שלצרכם היו מעדנין ומבשמין, ולא כן זו שלפו"ר, וזו היא כונת דרשת הירושלמי שלפנינו. ובמ"ר איתא בהיפך, עדה שהיתה עדה מיני', וצלה – שהיתה יושבת בצלו לתענוג, ופי' עדה מיני' – הרה ממנו, דתרגום ותהר – ועדיאת. ונראה עיקר גירסת המדרש, שהרי כתיב ותלד עדה, משמע שעדה היתה מתחלה לפו"ר, ואע"פ דכתיב וצלה ילדה גם היא, אך כבר כתבו בעלי שמוש הלשון דהלשון גם הוא מורה על קדמות הענין הסמוך לו [ע' בפי' הרוו"ה לפ' והבל הביא גם הוא וכ"כ בס' פענח רזא], והכונה שילדה קודם שנשאת ללמך או קודם שיחדה לו לצלו. וגם ראי' לגירסת המ"ר, שהרי מצינו ס"פ וישלח שם אשת עשו – עדה, וחשיב שם הכתוב את הבנים אשר ילדה, הרי דשם עדה יונח על בעלת בנים. .
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה)
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה)