ודי זהב. מאי ודי זהב, אמרי דבי ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם להם שעשו את העגל אהנה אין ספק שדרשה זו וכיוצא בה נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בפה [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ועיין שבת ק"ד ב' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והפי' הוא כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, לפי שאין לה במה להאחז ולהסמך, והארכנו הרבה מענין זה במק"א [עיין ס"פ תשא ופ' חקת כ"א י"ח], וזו היא בכלל ענין הדרשה שלפנינו שהיה לחז"ל בקבלה שלמד משה זכות על ישראל שמרבוי כסף וזהב שהשפיע הוא להם נסתבב שעשו את העגל וכמש"כ וישמן ישרון וגו', וסמכו ענין זה ע"ד רמז וסימן בלשון ודי זהב, כפי שנתבאר וכפי שיתבאר עוד.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ מענין זה בחבורנו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר וכדומה.
וכאן בדרשה שלפנינו נראה כונת הקושיא מאי ודי זהב, דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו שהוא שם מקום בעלמא, ע"פ המאמר בספרי ובמדרשים, דכל המקומות שהוזכרו כאן שדבר בהם משה לישראל אין הכונה שבתוך אלו המקומות ממש דבר אלא רק על אדות המקרים שאירעו לישראל והוכיחם על אלו המאורעות, ורק מפני כבודם של ישראל קרא לכל המאורעות בשם מקומות, וכמו שפירש"י בפסוק זה, כי מ"ש בערבה ענינו בשביל חטאם בבעל פעור בערבות מואב ומול סוף שהמרו בים סוף, ותפל ולבן מכוין לזה שדברו תפלות על המן שהוא לבן.
ועל זה אמר מאי ודי זהב, כלומר על איזה מאורע קרא למקום אחד בשם די זהב, ודרשו שרמז על מקום מעשה העגל שהתפרקו הזהב ויעשוהו כנודע בפ' תשא. אמנם לפי"ז היה די לקראו בשם זהב לבד, ולמה קרא אותו עוד בשם די זהב, על זה דרשי דבי ר' ינאי דלגודל חומר עון מעשה העגל למד איזה זכות להם שמרוב כסף וזהב שהשפיע להם עד שאמרו די גרם להם מעשה זו, וכדמפרש בגמרא אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר ועוד משלים שונים בגמרא, ומסמיך זה על הפ' דפ' עקב ורם לבבך ושכחת את ה' ועל הפ' דפ' נצבים ואכל ושבע ודשן ופנה, ובפ' האזינו וישמן ישרון וגו', והענין מבואר. .
(ברכות ל"ב א')
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כ"פ מענין זה בחבורנו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר וכדומה.
וכאן בדרשה שלפנינו נראה כונת הקושיא מאי ודי זהב, דלא ניחא ליה לפרש כפשוטו שהוא שם מקום בעלמא, ע"פ המאמר בספרי ובמדרשים, דכל המקומות שהוזכרו כאן שדבר בהם משה לישראל אין הכונה שבתוך אלו המקומות ממש דבר אלא רק על אדות המקרים שאירעו לישראל והוכיחם על אלו המאורעות, ורק מפני כבודם של ישראל קרא לכל המאורעות בשם מקומות, וכמו שפירש"י בפסוק זה, כי מ"ש בערבה ענינו בשביל חטאם בבעל פעור בערבות מואב ומול סוף שהמרו בים סוף, ותפל ולבן מכוין לזה שדברו תפלות על המן שהוא לבן.
ועל זה אמר מאי ודי זהב, כלומר על איזה מאורע קרא למקום אחד בשם די זהב, ודרשו שרמז על מקום מעשה העגל שהתפרקו הזהב ויעשוהו כנודע בפ' תשא. אמנם לפי"ז היה די לקראו בשם זהב לבד, ולמה קרא אותו עוד בשם די זהב, על זה דרשי דבי ר' ינאי דלגודל חומר עון מעשה העגל למד איזה זכות להם שמרוב כסף וזהב שהשפיע להם עד שאמרו די גרם להם מעשה זו, וכדמפרש בגמרא אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר ועוד משלים שונים בגמרא, ומסמיך זה על הפ' דפ' עקב ורם לבבך ושכחת את ה' ועל הפ' דפ' נצבים ואכל ושבע ודשן ופנה, ובפ' האזינו וישמן ישרון וגו', והענין מבואר. .
(ברכות ל"ב א')