ואת הכבש השני. ת"ר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים, מכאן שאם לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים לגומסיק בגמרא דזה דוקא במזבח חדש שעוד לא הקריבו עליו מעולם וגזירת הכתוב הוא שיתחנך המזבח בתמיד של שחר, אבל במזבח ישן אפילו ראשון בין הערבים, ופירש"י דכתיב בפ' פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. והדברים תמוהים ונפלאים עד מאד, שהרי גם בפ' פינחס כתיב כמו הכא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וחידוש גדול על הרע"ב ותוי"ט שהעתיקו דברי רש"י ולא העירו מאומה וגם המפרשים לא עמדו על זה, ובגליון כתוב בדברי רש"י עיין בס' ברה"ז אבל אין ס' זה כעת ת"י.
ואפשר לומר ע"פ מ"ש במגילה כ"ח א' שאל ר"ע את ר' נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, א"ל אחד המיוחד בעדרו, ע"כ. ואינו מבואר מה רצה ר"ע בשאלתו, ומה קשה ליה בלשון הפסוק ומה הכריח לר' נחוניא להוציא המלה מפשטה, ונתעוררו על זה איזה מפרשים.
והנה רש"י פירש שם וז"ל, כבש, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. ולא נתבאר למאי מביא רש"י הפסוק בשלימות, אחרי דידוע הוא, אמנם נראה כמה עמוקים דברי חז"ל ודברי רש"י בחקי שימוש הלשון, כי בפסוק שלפנינו כתיב את הכבש האחד, ובפ' פינחס כתיב את הכבש אחד בלא ה"א הידיעה במלת אחד, ובריש כתובות ב' א' כתבו התוס' דהלשון העבד עברי אינו דבוק, וצ"ל או העבד העברי או עבד עברי, וא"כ קשה לר"ע כאן שכתב את הכבש אחד והיה צ"ל או הכבש האחד או כבש אחד, וכמו ההר הטוב, הארץ הטובה, וזהו כונת רש"י שהעתיק כל לשון הפסוק כדי שלא נטעה שמכוין לפסוק שלפנינו שכתוב כתקונו, הכבש האחד, ודו"ק.
ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן, דאחרי דכתיב כאן הכבש האחד, ולשון זה מורה על שייכות והצטרפות שבין האחד והשני, והיינו שאם לא נקרב האחד לא יקרב גם השני, משא"כ בפ' פינחס כתיב את הכבש אחד, וזה מורה על חילוק ההצטרפות והיחס שביניהם אלא שאין האחד תלוי בחבירו [ולכן דרשוהו לכונה אחרת המיוחד שבעדר, כבמגילה שם], ולפי"ז יפה כתב רש"י דבפ' פינחס לא כתיב הכבש האחד [כצ"ל בדבריו] ולכן מה שכתוב שם הכבש השני אינו מורה שני ולא ראשון כמו הכא, אלא שניהם מפורדים וחלוקים ואינם מתיחסים זה לזה, ולכן אפילו לא הקריב אחד שחרית מקריב שני בין הערבים, וכמבואר, ודו"ק. ועי' בראב"ע כאן, ותמוה, ואולי חסרון דברים יש בפירושו. .
(מנחות נ׳ א׳)
ואפשר לומר ע"פ מ"ש במגילה כ"ח א' שאל ר"ע את ר' נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, א"ל אחד המיוחד בעדרו, ע"כ. ואינו מבואר מה רצה ר"ע בשאלתו, ומה קשה ליה בלשון הפסוק ומה הכריח לר' נחוניא להוציא המלה מפשטה, ונתעוררו על זה איזה מפרשים.
והנה רש"י פירש שם וז"ל, כבש, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ"ל. ולא נתבאר למאי מביא רש"י הפסוק בשלימות, אחרי דידוע הוא, אמנם נראה כמה עמוקים דברי חז"ל ודברי רש"י בחקי שימוש הלשון, כי בפסוק שלפנינו כתיב את הכבש האחד, ובפ' פינחס כתיב את הכבש אחד בלא ה"א הידיעה במלת אחד, ובריש כתובות ב' א' כתבו התוס' דהלשון העבד עברי אינו דבוק, וצ"ל או העבד העברי או עבד עברי, וא"כ קשה לר"ע כאן שכתב את הכבש אחד והיה צ"ל או הכבש האחד או כבש אחד, וכמו ההר הטוב, הארץ הטובה, וזהו כונת רש"י שהעתיק כל לשון הפסוק כדי שלא נטעה שמכוין לפסוק שלפנינו שכתוב כתקונו, הכבש האחד, ודו"ק.
ולפי"ז יתבארו דברי רש"י כאן, דאחרי דכתיב כאן הכבש האחד, ולשון זה מורה על שייכות והצטרפות שבין האחד והשני, והיינו שאם לא נקרב האחד לא יקרב גם השני, משא"כ בפ' פינחס כתיב את הכבש אחד, וזה מורה על חילוק ההצטרפות והיחס שביניהם אלא שאין האחד תלוי בחבירו [ולכן דרשוהו לכונה אחרת המיוחד שבעדר, כבמגילה שם], ולפי"ז יפה כתב רש"י דבפ' פינחס לא כתיב הכבש האחד [כצ"ל בדבריו] ולכן מה שכתוב שם הכבש השני אינו מורה שני ולא ראשון כמו הכא, אלא שניהם מפורדים וחלוקים ואינם מתיחסים זה לזה, ולכן אפילו לא הקריב אחד שחרית מקריב שני בין הערבים, וכמבואר, ודו"ק. ועי' בראב"ע כאן, ותמוה, ואולי חסרון דברים יש בפירושו. .
(מנחות נ׳ א׳)