1לא תאבה וגו'. לא תאבה לו ולא תשמע אליו – הא אם אבה ושמע חייב כאר"ל אע"פ שעדיין לא עבד אלא רק קיבל ממנו ואמר הן, אלך ואעבוד חייב, וטעם הדבר משום דכיון דשמע לו שוב לא ממלך ובודאי יעבוד, ומבואר בגמרא דזה הוא רק במסית לעבוד לאחרים אבל במסית לעבוד לעצמו אינו חייב אלא א"כ עבדו, וטעם הדבר משום דבכזה קרוב הדבר שיתחרט, דיאמרו השומעים מאי שנא איהו מינן.
.
(סנהדרין ס"א ב')
2לא תאבה לו וגו'. יכול מדכתיב (פ' קדושים) ואהבת לרעך כמוך אתה אוהב לזה, ת"ל לא תאבה לו, או יכול מדכתיב (פ' משפטים) עזב תעזב עמו אתה עוזב עמו ת"ל ולא תשמע אליו כבמפרש לא תאבה מענין לא תהא תאב לו, ולא תשמע אליו בענין עזיבה, ונראה הכונה דבסתם מי שהוא צריך לעזר הוא מבקש ומחנן מאנשים שיעזרוהו, ועל זה אמר לא תשמע אליו.
[ספרי].
3ולא תחוס עינך. מה ת"ל, שיכול הואיל דכתיב (פ' קדושים) ולא תעמוד על דם רעך אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה, ת"ל ולא תחוס עינך עליו כגטעם דרשה זו והבאות אחריה הוא מפני שאע"פ שהתורה דרכיה דרכי נועם ואנו מצווים לעולם לאהוב את הבריות ומכש"כ שלא יתאכזר, ואפילו במי שמחויב מיתה אמרו ברור לו מיתה יפה ומשקין אותו עד שיתבלבל וכו' כנודע, אך במסית וכן במדיח צותה התורה להתאכזר עליו, יען כי אכזריות זו על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל – רחמים הוא בעולם, שמעבירין אותם מדרך הישר ומהרסין יסודות העולם והישוב, וגורמים להירוס ופרצות בבתים ומשפחות ובעולם כולו, ולכן גדול חרון אפו של הקב"ה בזה, ובכובד הדינים שדנים אותו ישוב מחרון אפו וכמש"כ בסוף הענין (פ' י"ח) למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך וכו'.
.
(שם)
4ולא תחמל וגו'. א"ר חמא בר חנינא, מפרקיה דר' חייא בר אבא שמיע לי, מניין שאין טוענין למסית, דכתיב ולא תחמול ולא תכסה עליו כדר"ל אם רואים ב"ד לפניו טענת זכות אין טוענין בשבילו אם לא טענה הוא עצמו כמו בכל דיני נפשות שטוענין בשבילו. וטעם הדבר כמש"כ באות הקודם מפני שהאכזריות על אלו רחמים הוא בעולם, יעו"ש.
.
(סנהדרין כ"ט א')
5ולא תחמל וגו'. ת"ר, מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו ת"ל (פ' משפטים) ונקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל (שם) צדיק אל תהרג כהטעם הלמוד מלשונות אלו מבואר לפנינו במקומם בפ' משפטים.
, אמר רב שימי בר אשי, וחלופא למסית, דכתיב ולא תחמול ולא תכסה עליו, ורב כהנא מתני דכתיב (פ' י') כי הרג תהרגנו כוהרוג הוא המקור ותהרגנו פי' שתגרום לו שיהא הרוג אם על ידי שתיקתך או ע"י דבורך וכדמפרש. וטעם הדבר כתבנו לעיל אות כ"ג דאכזריות זו רחמנות היא, יעו"ש. וברי"ף ורמב"ם פ"ה הי"ד מממרים הגירסא חוץ ממסית ומדיח, ובסנהדרין נ"ג א' נתבאר דמסית הוא ליחיד, ומדיח – לרבים, כעיר הנדחת. ובטעם הדבר י"ל משום דכש"כ הוא ממסית דקיל ממדיח בכמה פרטים כמבואר בפרשה, וצ"ל דכך היתה גירסתם בגמרא, דאם רק מסברא חדשו זה כמש"כ, א"כ למד זה רק בפרט זה חדשו ולא בהדינים שבדרשות הקודמות, דמקור ויסוד אחד להם, ולדינא נראה דבאמת בכל הדינים הקודמים שנאמרו במסית נוהגות גם במדיח, דלא יתכן שמחטיא הרבים יהיה קל ממחטיא את היחיד, וזה פשוט.
.
(שם ל"ג ב')
6ולא תחמל וגו'. תניא, אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, רבי יהודה מוסיף אף אכזרי, וחלופיהן במסית, דרחמנא אמר ולא תחמול ולא תכסה עליו כזכמש"כ באות הקודם.
.
(שם ל"ו ב')
7ולא תחמל וגו'. אמר רבה בר רב הונא, לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית, דרחמנא אמר ולא תחמול ולא תכסה עליו כחעיין מש"כ באותיות הקודמות וצרף לכאן.
.
(שם פ"ה ב')