1ואשה. אין לי אלא אשה. תנוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מניין, ת"ל ואשה סהר"ל מדכתיב ואשה בו' נמשך אענין הקודם שבראש הפרשה דכתיב שם איש איש ודרשינן אפי' תינוק וה"נ כן.
והנה מסקנת הגמ' כאן דענין דרשה זו הוי הלכה למשה מסיני, ועיקר הדרשה מו' דואשה בא למעט שהזב אינו מטמא במראה אודם [בדם] ויעוי"ש ברש"י, ולפנינו בא דין זה לעיל בפ' ג' ועי' מש"כ שם. וצ"ע ברמב"ם פ"ה ה"ט מאה"ט שהביא על דין זה דבת ג' שנים ויום אחד נחשבת כראויה לביאה את הדרשה שלפנינו, וזה דלא כמסקנת הגמ'. וצ"ל דכיון שאין נ"מ לדינא, וזולת זה להא דאין הזב מטמא באודם יש דרשה אחרת בתו"כ כמש"כ שם, לכן הביא זה הפסוק לסמך, וכן דרכו בכ"מ כמו שביארנו בכ"מ בחבורנו [עי' מש"כ בפ' שמיני י' ו'], ועל יסוד זה העתקנו גם אנו דרשה זו כאן וכן בהדרשה דלעיל ריש פ' ט"ז כמש"כ שם באות ס"א.
.
(נדה ל"ב א')
2אשר ישכב איש. איש – פרט לקטן סוהיינו פחות מבן תשע שנים ויום אחד כמבואר לעיל ריש פ' ט"ז, יעוי"ש שם לפנינו.
.
(תו"כ)
3ישכב איש אותה. אותה – פרט לשלא כדרכה סזשהיא אינה מטמאה, אבל הוא מטמא בכל אופן, יען דעכ"פ יצא ממנו טומאתו, וכדכתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו וכו', ומשמע דהעיקר תלוי בהיציאה, ועיקר חידוש הכתוב כאן הוא רק להוסיף דין טומאת האשה. ובטעם הדיוק מלשון אותה פירש"י אותה מיעוטא הוא, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר, הא צריך לכתוב המלה אותה לענין המשך הלשון והדין. ואולי י"ל הכונה משום דלשון ישכב אותה מורה שגם היא נשכבת, (וכמו שאמרו במ"ר פ' וישלח וישכב אותה כדרכה), ושלא כדרכה לא מקרי לגבה שכיבה כ"א ענוי (וכמ"ש במ"ר שם ויענה שלא כדרכה).
ובטעם הדבר שהאשה אינה מטמאה בשלא כדרכה י"ל עפ"י המבואר לקמן בסמוך דמעיקר הדין אין האשה מתטמאת כלל משום ש"ז, מפני שטומאת בית הסתרים היא ובית הסתרים אינו מטמא, ורק גזירת הכתוב הוא שגם היא טמאה, כפי שיתבאר בסמוך, וא"כ כיון שחידוש הוא די להחמיר עליה רק בנשכבת כדרכה, ומצינו כה"ג בכ"מ בש"ס דהיכי שהענין חידוש הוא אין מוסיפין עליו חומרות יתירות ותפסינן בו חידושו.
.
(יבמות ל"ד ב')
4שכבת זרע. פרט לשכבת זרע סרוחה שאינה מטמאה סחר"ל דוקא אם נפלה בעודה ראויה להזריע, לאפוקי סרוחה. ובשיעור דבר זה מחלוקת התנאים, ורבנן ס"ל דהפולטת ש"ז ביום השלישי לשימושה אז אין הזרע ראויה עוד להזריע וטהורה, ונתבאר זה לפנינו בפ' יתרו בפסוק היו נכונים לשלשת ימים. ואמנם זה הוא רק בש"ז הפורש מן האשה מפני שמתחממת בגופה מסרחת ליום שלישי, אבל בזרע הפורש מן האיש מטמאה כל זמן שהיא לחה.
.
(שבת פ"ו ב')
5שכבת זרע. פרט להעראה שאינה מטמאה סטשבעל ולא הוציא זרע, וטהורים שניהם.
.
(יבמות ל"ד ב')
6ורחצו במים וטמאו. א"ר שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לנוגע בש"ז הרי כבר נאמר או איש וגו', אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזירת הכתוב הוא עבאור הדרשה, משום דכל פסוק זה מיותר, כי הלא טומאת האיש כבר כתיב בפסוק הקודם, ואיש כי תצא ממנו ש"ז ורחץ וטמא, ואם החדוש הוא משום טומאת האשה אם נגע בשרה מבחוץ בזרע שלו, גם זה למותר, כי ענין טומאת נגיעה בש"ז ילפי' בפ' אמור מפסוק או איש אשר תצא ממנו ש"ז, ודרשינן בנדה מ"ג ב' דפסוק זה בא להורות דין טומאה בנגיעה בש"ז כפי שיתבאר שם אי"ה לפנינו, וא"כ ע"כ צ"ל דהפסוק הזה בא לאשמעינן שאע"פ שלא נגע בשר האשה מבחוץ בש"ז שלו בכ"ז טמאה מחמת הזרע שבא לגופה, ואע"פ דבאופן כזה הוי הטומאה אצלה בפנים בבית הסתרים וביסה"ת אינו מטמא, בכ"ז גזה"כ הוא שתטמא, וזה הוי חדוש הכתוב, שהמשמשת הוי כרואה קרי. והא דכתיב לפי"ז ורחצו וטמאו, דכיון דעיקר החידוש משום דידה הוא היה די לכתוב ורחצה וטמאה, דלגבי דידיה כבר מבואר לעיל פ' ע"ז, מבואר בתו"כ דהקיש רחיצתה לרחיצתו לענין ארבעים סאה ועוד. ועיין בתוס' כאן שהקשו לרבנן דר"ש למה איצטריך קרא זה, ולפלא שלא העירו על ההיקש הנ"ל שבתו"כ דהוי אליבא דכו"ע.
.
(נדה מ"א ב')
7וטמאו עד הערב. והני מילי בשאינה מתהפכת, אבל במתהפכת, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, מפני שאי אפשר לה שלא תפלוט עאר"ל כשאינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת, אבל במתהפכת אינו נקלט יחד ויוצא מעט מעט, וא"א שלא תפלוט עד שלשה ימים וטמאה. ועיין מענין זה בכ"מ פ"ז ה"ז מתרומות.
.
(שם מ"ב א')