קריאה במקור

קראתי בכל לב · אחרי מות · פרק 3

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
עונש שמענו, אזהרה מניין?
2
כשמאחדים את פרשות קדושים ואחרי מות, שתי פרשות העריות נקראות באותה שבת. זו שבפרק י"ח וזו שבפרק כ'. ההבדל העקרוני בין שתי הפרשות הוא, שהפרשה הראשונה נאמרת בלשון של אזהרה והפרשה ואילו השנייה מתארת את הענישה ההולמת כל אחת מעברות העריות. אומנם, אין התאמה מושלמת בין הפרשיות מבחינת רשימת האיסורים והעונשים, אבל החפיפה גדולה מאוד. המבנה הזה של רשימת איסורים ואחר כך רשימה נוספת ובה התאמת עונש לכל איסור הוא די נדיר אבל חז"ל סבורים שאזהרה שבצידה, בנפרד, ישנה ענישה היא הדרך המחייבת לקביעת איסורים. חז"ל ניסחו זאת בשני אופנים. פעם כעיקרון רחב: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" ופעם בלשון קושי: "עונש שמענו אזהרה לא שמענו" או "עונש שמענו, אזהרה מנין?". ההנחה הפשוטה של חז"ל היא שלא ניתן להודיע לנו שניענש אם נעשה מעשה מסוים, כל עוד לא הודיעונו שהמעשה עצמו אסור. זאת אף שניתן היה להניח כמובן מאליו שאם התורה קובעת עונש על מעשה מסוים הרי שהיא אסרה אותו.
3
במשפט הכללי קיים עיקרון שנקרא "עקרון החוקיות" משמעו שהשלטון אינו יכול להעניש בשל התנהגות, אלא אם זו נאסרה קודם לכן. לשאלה מדוע זהו אחד מעקרונות היסוד בדין הפלילי יש כמה תשובות. האחת נוגעת להגבלת הכוח השלטוני. החשש הוא מפני האפשרות של השלטון להעניש בלי לטרוח לציין מבעוד מועד שהמעשה אסור ומפני הפעלת כוח וסמכות בצורה שרירותית. אחת הנגזרות של עיקרון זה היא שלא ניתן לחוקק חוקים למפרע, כאלה שיגרמו לאנשים שעשו מעשה שהיה מותר, למצוא עצמם לפתע עבריינים וחסרי הגנה מפני החוק. העיקרון הזה הוביל לדרישות פרשניות קפדניות ויצר תתי כללים כמו: 'כלל הוודאות המרבית' ו'כלל הפרשנות הדווקנית'. שני הכללים הללו קובעים שבית הדין לא יוכל לפלפל בלשון החוק ובדרך פלפולו ליצור מסגרת איסורית עליה גם יעניש. יש לוודא שהאדם העומד לפנינו היה יכול לדעת שהמעשה אסור והיה עליו להימנע ממנו. לכן החוק צריך להיות מנוסח בדרך בהירה והפרשנות לו חייבת להיות מדויקת ובלי מניפולציות פרשניות (בהשוואה בחז"ל: "אין עונשין מן הדין").
4
ריבוי המקרים שבהם חז"ל מתאמצים להוכיח שהתורה אכן הזהירה מפני עשיית המעשה בצירוף עם המקרים עליהם לא שואלים בכלל, מלמדים שהתורה לא הייתה שיטתית בעניין הזה ולא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ליישום העיקרון הזה. כך למשל, נאמר: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", וחז"ל תוהים היכן נאסר להכות אב או אם? הפתרון לתהייה ספציפית זו הוא שבאמת לא נאמר בשום מקום שהכאת הורים אסורה, אבל כתוב לגבי רשע שנענש בבית דין במלקות: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף". הוראת התורה להקפיד ולהיזהר אף מהכאה אחת מיותרת (לא יוסיף) גם לגבי אדם שמותר להכותו, מגלה שהתורה הקפידה על הכאת אדם הכאה שאין הוא ראוי לה. מכאן קל וחומר להורים שאין להכותם כלל (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין, פרשה ה). הקל וחומר הזה אינו פשוט, כי ממנו ניתן ללמוד שאסור להכות כל אדם ואין ממנו אזהרה מיוחדת ביחס להכאת הורים דווקא. יחד עם זאת, אין בתורה עונש למכה אדם שאינו אחד מהוריו. אם כן, צריך יהיה לומר שיש איסור רחב של הכאה בתורה, אך רק מי שמכה את הוריו גם נענש על ההכאה. או להסביר את הקל וחומר בדרך אחרת ולומר, שכיוון שיש עונש על הכאת הורים, אנו שומעים מהדין במלקות לא רק אזהרה שלא להוסיף על מכותיו של הלוקה אלא גם את האזהרה שלא להכות הורים דווקא, שלגביהם אנו יודעים שיש גם עונש. ואז מתברר שחלק מן האזהרה נתון בניסוח העונש דווקא אולם גם אין בנמצא אזהרה העומדת לעצמה. מכל מקום, דרך הלימוד הזו היא עקיפה, עמומה ומפולפלת מדי, ואינה שומרת את זכותו של האדם לדעת את החוק ולהיות מסוגל להבינו בפשטות. ואם אין עונשין מן הדין (על פי קל וחומר) האם מזהירים מן הדין?
5
נראה שזיהוי הכלל שאין עונשין אלא אם כן מזהירים עם עקרון החוקיות אינו מתיישב היטב. על כן, יש לבחון אפשרויות אחרות להבנת העיקרון שאין עונשין אלא אם כן מזהירין. בעל ספר החינוך הסביר כך:
6
היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו,
ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהא־ל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל.
וזהו אמרם ז"ל בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע הא־ל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו (מצוה סט).
7
לדבריו, אילו התורה הייתה מסתפקת בתיאור הענישה שתינקט כנגד מי שעשה מעשים מסוימים, אזי משמעות אפשרית הייתה שהתורה אינה אוסרת לעשות את המעשים הללו כשלעצמם, ומותירה לשיקול דעתו של כל אדם אם לעשות את המעשה ולשלם את ה"קנס" הנקוב כנגד המעשה, כשם שיש אנשים שמעדיפים שלא לבזבז זמן על מציאת חניה במקום מותר ורואים בקנס על חניה במקום שבו זו נאסרה סוג של תעריף גבוה יותר עבור חניה נוחה וזריזה. הטענה של ספר החינוך היא שבאמצעות האזהרות משתקפת דמותה של התורה כמחנכת וכמכתיבה ערכים. מטרת התורה אינה לתפוס חוטאים אלא להנחיל דרך חיים. תפיסה זו של בעל ספר החינוך עשויה להתיישב גם עם קריאות עמומות ואף ניתן לטעון שדווקא ניסוחים עמומים משיגים בדרך טובה יותר העברת מסרים רחבים. הטענה שמטרת התורה היא לא להגדיר את הגבול בין לגיטימי לפלילי בלבד אלא ללמד אותנו דרכי התנהגות ולהקנות לנו ערכים — מחייבת מלכתחילה קריאה אחרת בה. קריאה זו היא קריאה מכלילה ורכה יותר, המסרים בה נאמרים לעיתים בעקיפין, משום שלפעמים לא צריך לומר שאסור להכות, אפשר לדבר על מקרי קצה ומהם נסיק בעצמנו שאסור להכות בכלל. האזהרה לא באה לחפות על המעשה השלטוני או להגן על האזרח מפני שרירות ליבו, אלא כדי ללמד את האדם מהי הדרך שבה ילך. רק על חלק מן ההדרכות הללו יש עונש. והכלל שאין עונשין אלא אם כן מזהירין נועד בעיקר כדי להצביע על ההלימה בין הערכים ובין מימושם. זוהי דרכם של חז"ל לחזור ולבחון מהו עקרון היסוד שבגינו לעיתים יש גם עונש.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Koren Edition 2022
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
http://www.sefaria.org/texts
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f