המגדף — השתלשלותה של הלכה
קריאה במקור
קראתי בכל לב · אמור · פרק 3
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'" (ויקרא כ״ד, יא).
סיפורו של המגדף הוא פרק מרתק בסיפורה של השתלשלות הלכתית. מדובר במעשה שאירע לפני קיומו של איסור מפורש על 'ברכת' ה'. מעשהו של המגדף עורר ככל הנראה שאט נפש ובהלה בסביבתו, ולכל השומעים היה ברור שמדובר במעשה שלא ייעשה ובאיסור חמור. אך לא היה מקור לתלות בו את הדבר. כך אכן מבאר החזקוני את מילות הפסוק "לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'": "נראה בעיניהם שהיה חייב סקילה מדכתיב אביו ואמו קלל — דמיו בו, קל וחומר לשכינה. אלא שאין עונשין מן הדין (=מקל וחומר)" (חזקוני).
לא ייתכן, כך עולה מדברי החזקוני, שמה שנאסר ביחס להורים יישאר פרוץ ביחס לקב"ה. בדבריו הוא מתאר את המסלול שעברו בני ישראל עד להבאתו של המקלל לדין. הדיון והפלפול הכעין בית מדרשיים סביב הענשתו של המקלל המתוארים בדבריו, מהווים מעין "פרוטוקול" מדומיין של הדיון הלמדני שהתקיים שם. באמצעות הפרוטוקול ה'אגדי' מחדד החזקוני שהבאתו של המגדף לפני משה מקורה בהבנה האינטואיטיבית שיש דברים שהם אסורים גם אם לא נאסרו מפורשות. וכי יש לחפש עוגן הלכתי לאינטואיציות הללו. אומנם, ההיסקים הלוגיים המוצעים, אינם תקפים הלכה למעשה. שכן לפי ההלכה אין עונשים באמצעות לימוד בקל וחומר. אבל ה"קל וחומר" כרעיון — בעינו עומד.
תגובת הקב"ה למעשה המקלל מגיעה בשני שלבים: בשלב הראשון בהוראה פרטנית ביחס למקרה המסוים ההוא: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (כ״ד, יג). ובשלב השני נקבע איסור כולל ומפורש המבוסס על תקדים זה:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (שם, טז).
הכרוניקה אינה נעצרת בתורה שבכתב. חז"ל בתורה שבעל פה קיבעו את האיסור באמצעות הגדרה פורמלית של נוסח קללה. המשנה בסנהדרין קובעת כי המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. ובברייתא מבואר שלא כל נוסח של קללה הוא קביל לעניין זה אלא "עד שיברך שם בשם" (סנהדרין נו ע"א). הקללה צריכה להיות בנויה כך שהמגדף הוא גם המגודף. כך מושג הקללה הופך להיות למטבע שקבעו חכמים. כתמונת מראה של הלכות ברכות. דיונים נוספים קיימים לגבי אופי חקירת העדים כיצד יוכלו לחזור על הגידוף כחלק מעדותם מבלי שייענשו בעצמם על הוצאת הגידוף מפיהם. וכיצד להתאים את הדיון בעברה זו לנהלים הרגילים של דיני הנפשות. האיסור מקבל "טיפול" רגיל ומקובל המקבע אותו לתוך המערכת המסודרת של איסורים: הוא כולל מעתה תוכן מוגדר ומוגבל, ובצד זה גם דרכי הבאת הראיות וסדרי הדין הנהוגים יחולו עליו. לכאורה, מוחמץ טעמו המקורי של האיסור, אי־שם בדרך מאבדת את חשיבותה האינטואיציה הראשונית והברורה שמדובר במעשה לא ראוי, היא איננה נצרכת עוד, שכן במקומה ישנם הכללים, ועל פיהם מתקיים הדיון וייחרצו גורלות.
לשם הקוריוז נזכיר כי כרוניקות דומות מוכרות לנו מדרכי התקבלותם של חוקים במדינת ישראל, ואולי של חוקים בכלל. בתהליך ארוך הופך אירוע מזעזע לסעיף חוק יבש. מקרה אחד כזה הוא של אדם בשם מר בש שהוציא מקרר אל מחוץ לביתו. למרבה הצער שני ילדי השכן שנכנסו לתוך המקרר במהלך משחק מצאו שם את מותם (על פי 196/64, פס"ד היועץ המשפטי נ' מ' בש). המחלוקת בעניינו הייתה אם מר בש אמור היה לצפות את ההתרחשות הזו ולעשות הכול כדי למונעה. עד אז לא היה מקור מוגדר בחוק האוסר על אנשים להפקיר מקררים כאלה. לאחר פסק הדין ובעקבות הרשעתו נוסף לחוק העונשין סעיף חדש האוסר על הוצאת מקררים אל מחוץ לבית כשדלתם מחוברת. קיבועו של המעשה כאיסור מפורש הפכה את הזעזוע הטבעי למעשה אסור שיש לפרשו על פי אמות המידה המקובלות בחוק. במובנים מסוימים קביעת סעיף כזה בחוק מניחה שאין סיבה להותיר פתח לדמיון ולאינטואיציה וגם מקטינה באופן מסוים את הדרישה הכללית מכל אדם ובכל אשר יפנה, לקבל אחריות ולהשקיע מחשבה ולבחון את השלכותיהן האפשריות של מעשיו. ככל שמחוקקים יותר חוקים מצמצמים את מרחב הפעולה של ה'אתיקה' האנושית, ומביעים בכך חוסר אימון בחברה. עם זאת, יש גם ערך רב בסעיף. כי בעצם החקיקה, אישר המחוקק את קביעת בית המשפט שהנאשם אכן נושא באחריות למעשהו. שזהירות מצדו הייתה מונעת אסון.
התהיות בדורו של המקלל הסתיימו בשאלת פי ה' ובקבלת תשובה מסודרת. גם המקרה של מר בש קיבל חיזוק מן המחוקק. אף אנו חווים מפעם לפעם ובהקשרים שונים מבוכה כדוגמת זו שהם חוו. תרגום האינטואיציות להלכות ברורות כרוך בתהליך מורכב ומסובך. האם שינויים וחידושים במציאות מחייבים התאמת ההלכה אל המציאות החדשה? האם שינויים בהשקפת העולם ובמציאות החברתית מחייבים תרגום התורה לשפת הזמן? האם אנו מתבקשים להתאים הלכה לאינטואיציות ולתחושות הברורות שלנו או שמא עלינו לתת אימון בציבור הרחב שיפעל במסגרת המוסר והאתיקה?
משפט אחד יהיה לכם
מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם — קוראת התורה בפסוק האחרון בפרשתנו. קריאה זו מתפרשת במספר אופנים.
המשמעות הראשונה של הפסוק 'מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם', צמודה לפשט הפסוק וטמונה בהמשכו: "כַּגֵּר כָּאֶזְרָח" ומצביעה על שוויון בין החלקים השונים של העם. משמעות זו מצויה ברקע פירושו של הרש"ר הירש:
אך קדושת החיים ברוח ובמעשה דורשת יותר מכן: היא דורשת שוויון גמור של הגר והאזרח — בהשקפתכם, ברגשותיכם וברצונכם הטוב;
ולא עוד, אלא בעצם האהבה שתרחשו לגר ייוודע: אני ה' א־להיכם;
שהרי למענו תקבלו באהבת אחים את כל הקרויים בנים למקום.
בכבוד הגר ובאהבת הגר תיבחן יראתכם ואהבתכם את ה' (הרש"ר הירש לתורה, פרשת קדושים).
ולא עוד, אלא בעצם האהבה שתרחשו לגר ייוודע: אני ה' א־להיכם;
שהרי למענו תקבלו באהבת אחים את כל הקרויים בנים למקום.
בכבוד הגר ובאהבת הגר תיבחן יראתכם ואהבתכם את ה' (הרש"ר הירש לתורה, פרשת קדושים).
ההוראה שיש לקיים משפט אחד (=אחיד), מבטלת את ההבדלים בין המעמדות, ומחייבת אותנו לזהות את כולם כשווי ערך בלא הבחנה בין תושב קבע ובין זר עובר אורח, בלי הבחנה בין יהודי לשאינו יהודי, וגם בין יהודים בדרגות שונות. "כַּגֵּר כָּאֶזְרָח" — התורה מקדימה למשפט את הציווי לראות באדם באשר הוא אדם כפוף לכללי המוסר ולערכי התורה, למן רמי המעלה ועד עמי הארץ.
פירוש אחר מבאר שהתורה מצווה על פרוצדורה משפטית אחידה. ניהול סדרי בית הדין צריך להיות קבוע וידוע. וכך נאמר במשנה במסכת סנהדרין:
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה
שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (משנה, סנהדרין פ"ד מ"א).
שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (משנה, סנהדרין פ"ד מ"א).
הקריאה לסדרי דין אחידים, אינה מחייבת אימוץ מדויק וזהה של כללים לכל תחומי המשפט ולכן לא מפתיע שכבר במשפט הבא במשנה נוצרות הבחנות בין דיני נפשות ודיני ממונות: אלה בעשרים ושלושה דיינים ואלה בשלושה. גם סדר הבעת העמדות המכריעות שונה: בדיני נפשות שומעים את המזכים לפני המחייבים ובדיני ממונות אין סדר קבוע.
מן הגמרא מתברר שאפילו הציפייה לדרישה וחקירה זהות בשני התחומים, ציפייה שאותה לומדת המשנה מן הפסוק שלנו, נותרת כרעיון ועיקרון. בפועל, חכמים תיקנו שלא להצריך דרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא לנעול דלת בפני הלווים. אם יראו המלווים שהם צריכים לעמוד בחקירה מדוקדקת על מנת לזכות בכספם המגיע להם בדין חזרה, יימנעו מלהלוות. על כן, הקלו חכמים בעניין זה בדיני ממונות (סנהדרין ג ע"א).
אפשרות פרשנית אחרת נגזרת מתוך עיון בפסוק בהקשרו הרחב, כפי שהוא מופיע בפרשה שלנו. הפסוק חותם את הפרשייה העוסקת בדין חבלות הגורמות נזק בלתי הפיך לאדם, כעקירת איבר. עליו אומרת התורה: "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן" וכו'. ההוראה הכללית: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" מבססת שתי דרכים לפרש את הוראת "עַיִן תַּחַת עַיִן":
דרשה אחת היא של ר' דוסתאי. ר' דוסתאי סבור שאין לפרש את הפסוק כפשוטו אלא להשית על הפוגע לשלם פיצוי לנפגע בערך העין שאבדה לו וזאת מפני שביצוע מדוייק של דין עין תחת עין מחייב זהות בין עין הפוגע לעין הנפגע:
הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה,
היאך אני קורא ביה עין תחת עין?...
התורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! (בבא קמא פג ע"ב).
היאך אני קורא ביה עין תחת עין?...
התורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! (בבא קמא פג ע"ב).
הגמרא דוחה את דרשתו של ר' דוסתאי. לדבריה גודל העין אינו מעלה ואינו מוריד, הן הפוגע והן הנפגע מאבדים את מאור עיניהם ובכך מתקיים השוויון בין השניים.
הדרשה השנייה היא דרשת ר' שמעון בר יוחאי:
הרי שהיה סומא וסימא, קיטע — וקיטע, חיגר — וחיגר,
היאך אני מקיים בזה עין תחת עין?
והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם!
היאך אני מקיים בזה עין תחת עין?
והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם!
חוסר השוויון שעליו מצביע רשב"י הוא במקרים שבהם הפוגע כבר בעצמו עיוור או חיגר. אינה דומה נטילת עינו היחידה לנטילת עין ממי שיש לו שתיים.
בשתי הדרשות הללו, משמעות דין "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" אינה החתירה לאחידות בפרוצדורה המשפטית אלא חשיבותה של היכולת להעניש בעונש ראוי, מדויק ומידתי. כזה שאינו מחמיר או מקל עם הנאשם ביחס למעשהו. היא מתייחסת גם לחשיבות של השוויון בין מי שנאשמים במעשה דומה. "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם" עוסק לפיכך לא בצורה החיצונית של המשפט ומבנה ניהולו אלא בחתירה לצדק בענישה ולשוויון בפני החוק.
השמיעה הרב ממדית של הדרישה ל'מִשְׁפַּט אֶחָד' מלמדת כי ההוראה לשוויון נוגעת לעניינים רבים בחתכים משפטיים שונים: הן לעצם סדרי המשפט, הן להנהגת עונשים שיש בהם שוויון, הן לקריאה להשוות בין אנשים שפשעו פשעים דומים, והן לכינון מערכת משפטית שאין בה אפליות ואין בה ריבוד חברתי. המשמעות היא שהעיקרון הזה של שוויון הוא עיקרון יסודי וחשוב. הוא קריאה עקרונית החורזת את התורה.
עם זאת, קריאה של דברי התורה בצד דברי חז"ל מבארת ששוויון הוא אוטופי. ההשוואה בין דיני ממונות לנפשות אפשרית רק על הנייר. ואף שממון לעיתים הוא חיי נפש, אי אפשר לקבוע גדרים אחידים לשני התחומים הללו. ההשוואה בין עינו של המזיק ועינו של הניזק אפשרית רק באגדות, בדומה למשפחות האומללות של טולסטוי, סבלו של כל אדם שונה מזה של חברו. גר אינו אזרח ונשיא אינו עם הארץ. הרקע למעשה אינו זהה וקשה גם להשוות את העונש. הראייה השטחית של שוויון כאילו אפשר לשקול עיניים בגרמים או למדוד אותן בסנטימטרים, כאילו אנו מבינים את גודלו של כל חטא, כאילו אפשר לטעון שכל הרוצחים דומים אלו לאלו ואפשר להענישם בעונש זהה. גם השוויון בפרוצדורה של דרישה וחקירה מתנפץ מפני החשש לנעילת דלת בפני לווים. אלו ועוד מצביעים על כך שאי אפשר לממש שוויון, גם לא שוויון הזדמנויות. כשם שעל פי הנוסחאות המתמטיות הדרך שנעשה היא פונקציה של זמן ומהירות אך במציאות החיים מתברר שהמשוואה משתבשת בגלל ערכים וגורמים שלא הובאו בחשבון התיאורטי, כמו חיכוך, כך גם ערך השוויון המשפטי. העולם הריאלי אינו מתנהג כמו זה האוטופי.
עם זאת, לפונקציית השוויון ולמדע התיאורטי יש ערך רב. היא מסרטטת את האוטופיה, את העולם הנקי. וכשמדובר בערך משפטי, פונקציית השוויון מבטאת השקפת עולם חדה וברורה שאין בה סטיות ופניות. והיא מהדהדת ומשפיעה ונוכחת גם כשקשה או לא אפשרי ליישמה.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f