עשר תעשר
קריאה במקור
קראתי בכל לב · ראה · פרק 4
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
מעשר שני הוא מעשר חריג מעט. בניגוד לתרומה הניתנת לכהן, או למעשר ראשון הניתן ללוי, ובניגוד ללקט שכחה ופאה ומעשר עני הניתנים לעניים, מעשר שני נותן האדם לעצמו. הוא מפריש אותו וחייב לאוכלו בירושלים, לפני ה'. על אף המגבלה המסוימת הזו, ברור שזהו מעשר שניתן ממנו אליו.
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... (דברים י"ד, כב–כג).
הנימוק לתרומות ומעשרות ולמתנות העניים הוא ברור. אדם צריך לחלוק מן התבואה ומפרי עמלו גם לכוהנים וללויים משרתי הציבור, כעין מס המשולם על הכנסה. מס שנועד לממן את הקופה הציבורית וגם לתת לאדם את הזכות להיות שותף בעשיה רוחנית באמצעות תמיכה במי שמקדיש את חייו לכך. מתנות עניים הם חלק ממצוות צדקה של נתינה למי שאין לו מה לקצור ואין לו מה לבצור.
אבל מה היא מטרתו של מעשר שני? על פניו, הוא נראה כטרחה מיותרת וכך מציגה אותו גם התורה:
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם... וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם... (דברים י"ד, כד–כה).
התורה מניחה שיהיו אנשים שלא יוכלו לעלות לירושלים עם פירות המעשר: המרחק, כובד הפירות, החשש שהפירות יירקבו בדרך, וריבוי עתות הקטיף לכל אחד מזני הפירות. כפתרון לבעיית הטרחה והמאמץ התורה מציעה להמיר את הפירות בכסף שישמר בקופה מיוחדת. ולימים לעלות לירושלים עם הכסף השמור לכך ואז לקנות שוב בכסף פירות ותבואה ומהם לערוך סעודות גדולות בירושלים:
ונָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ (דברים י"ד, כו).
גם כשמגיעים לירושלים עם הכסף, המצווה היא לבזבז את כל הכסף על מיני מאכל ומשתה ולהתענג באכילתם בסעודות משפחתיות גדולות ובחגיגות משותפות. ושוב חוזרת השאלה מהי הסיבה לכל זה. בפסוקים עצמם מופיע נימוק אחד: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים י"ד, כג). לפי הפרשנים הכוונה היא שהעולה לירושלים על מנת לאכול, ממילא הוא מסתופף בחצרות ה' הוא מגיע למרכז התורה ולמעשה הוא יוצא נשכר בלימוד תורה. מכאן גם למדו להלכה שאדם המפריש מעשר כספים צריך מן הכספים הללו לתמוך ב"עמלי תורה".
אולם במדרשים נסמכו על מוטיב השמחה וניחוח השפע שיש בפרשייה והסבירו את הנימוק למעשר הזה בדרך אחרת. בגמרא במסכת תענית מובא סיפור מעניין בהקשר זה:
אשכחיה [=מצא] רבי יוחנן לינוקא [=לבנו של] דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! [= אמר לו: אמור לי פסוקך!]
אמר ליה: עשר תעשר.
אמר ליה: ומאי עשר תעשר?
אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר.
אמר ליה: מנא לך? [מניין לך?]
אמר ליה: זיל נסי. [לך ונסה זאת]
אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? [מי התיר לך לנסות את הקב"ה?] והכתיב "לא תנסו את ה'"!
אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו (תענית ט ע"א).
אמר ליה: עשר תעשר.
אמר ליה: ומאי עשר תעשר?
אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר.
אמר ליה: מנא לך? [מניין לך?]
אמר ליה: זיל נסי. [לך ונסה זאת]
אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? [מי התיר לך לנסות את הקב"ה?] והכתיב "לא תנסו את ה'"!
אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו (תענית ט ע"א).
הגמרא מספרת על דיאלוג בין ר' יוחנן לבנו הקטן של ריש לקיש, גיסו: "פסוק לי פסוקך" מבקש ר' יוחנן. "עשר תעשר" משיב הילד. אולי רמז הילד (אחיינו של ר' יוחנן) שהוא מבקש לאכול. לשאלת משמעות הפסוק "עשר תעשר" משיב הילד: בשביל שתתעשר. כלומר, שמי שמעשר את כספו ותבואתו מתעשר בזכות המעשרות. שואל אותו ר' יוחנן מנין לו שאדם כזה מתעשר. והילד מציע לו לנסות... לשאלת ר' יוחנן אם מותר לנסות את ה', הילד מצטט מדברי רבי הושעיא שבזה מותר לנסות את ה'. נראה שהדרשה מפתיעה את ר' יוחנן. מפני שבאמת הדבר האחרון המתבקש ממעשר הוא להתעשר. רק בהוצאות כרוכה מצוות מעשר ואין שום סיבה נראית לעין להתעשר ממנה.
הסבר לקישור שעשו חז"ל בין עושר ובין מעשר עשוי להיות בעצם החוויה של כסף שחייבים "לבזבז", למען עצמך והנאתך, תוך ניתוק מאורח החיים הרגיל. בהחלטה להשקיע במשפחתיות וביציאה המשותפת, בכסף שנחסך לשם הדבר הזה ושאין לגעת בו לתכלית אחרת. כל אלה יוצרים חוויית עושר שמשכפלת את עצמה בחיים עצמם. מי שהתרגל לחשוב "עשיר", יצליח לחיות כ"עשיר" במה שיש לו.
בתנחומא מסופר על אדם שקיבל מאביו בירושה שדות תבואה מרובים ואביו ציווה עליו שיקפיד על הפרשת מעשרות. הבן סטה מצוואת אביו והחל בהפחתת המעשר ומשנה לשנה הפסיד יותר ויותר עד שהעני. הסיפור נחתם בדברי השכנים לאותו האיש:
לא באנו אלא לשמוח עמך,
לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן,
ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית (שמות רבה, לא).
לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן,
ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית (שמות רבה, לא).
נדמה שהתנחומא קושר בין שני ההסברים למצוות מעשר. בין הנימוק הקובע שירושלים היא משכנו של הקב"ה, ועל כן, המפריש מעשר שני ואוכלו בירושלים למעשה מפריש מחייו לטובת הקב"ה, כלומר הוא סופג רוחניות בהיותו בחצר בית ה', אף שהמעשר עצמו נשאר שלו ולהנאתו. ובזה בדיוק טמון גם העושר. כי משחק התפקידים הוא כזה שהאדם שמפריש מעשר לאכילה בחצר ה' כביכול מאכיל את הקב"ה מעשר. והוא "בעל הבית" המאכיל מכף ידו את הקב"ה "הנזקק" ככהן. ההזדמנות הזו לתת למי שנתן לך, היא הזדמנות פז והשקעה בטוחה. הקב"ה לא יישאר חייב, אין מקום לדאגה או לחשש. תמיד עדיף להיות בעל הבית ולא כהן, תמיד עדיף להיות בצד הנותן.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Koren Edition 2022
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://www.sefaria.org/texts
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f