קריאה במקור

קראתי בכל לב · תרומה · פרק 1

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
אין עניות במקום עשירות
2
פרשתנו עוסקת בהרחבה בתיאור מבנה הכלים והמשכן והמפרט המלא של כל אלו. הרושם העולה מן הפרשה הוא שהמשכן נבנה ברוב פאר והדר. חללים גדולים, חומרים יקרים, דרישה לדיוק ולאסתטיקה. אפילו לרגע אחד לא ניכרת מחשבה על חיסכון או הקלה בהוצאות, ברוח "חסה תורה על ממונם של ישראל". גם אין ביטוי לקיומו של דין וחשבון על המאמץ הנדרש מן הציבור על מנת לממן את המבנה הזה. ככלל, ניכר שהערך של השלמות ויצירת תחושת ההדר והמלכות במשכן — גובר על כל ערך אחר. חז"ל ניסחו את העיקרון הזה בלשונם: "אין עניות במקום עשירות". כלומר, לא מתאים לקמץ בהוצאות במקום שכל עניינו הוא עשירות. יש דברים שבהגדרה נעשים מתוך הרווחה וכסמל לכך. לא נוסעים לחו"ל אם אין כסף למימון הבילויים הכרוכים בכך. לא משקיעים בתמונה יקרה וממסגרים במסגרת זולה שאינה הולמת אותה, ואין תולים אותה בפינה קטנה וחשוכה. השילוב של עניות עם עשירות אינו עובד. אלו הם מצבים בינאריים, שהפשרות אינן יפות להן.
3
מעיקרון זה ש'אין עניות במקום עשירות' נגזרות כמה וכמה הלכות. אין מכבסים את בגדי הכהנים משום שאין עניות במקום עשירות (זבחים פח ע״ב). חז"ל סברו שבגדי הכהנים צריכים להיות תמיד חדשים ולא 'משופשפים' מכביסה. את הכבש של קורבן התמיד השקו מים בכוס של זהב "כדי להראות עושר ויכולת כי אין עניות במקום עשירות" (משנה, תמיד פ"ג מ"ד, ופירוש הרמב"ם שם, וראו: תמיד כט ע"א — מחלוקת אם מדובר בגוזמא או בתיאור מציאות). בהלכות שבת מצאנו שהבונה בשיעור כלשהו בשבת חייב. בגמרא מתנהל דיון בשאלה אם וכיצד נמצאה במשכן מלאכת בונה שהיה בה שיעור פעוט של בניין. ההצעה הראשונה לומר שהצבעים העמידו כירה קטנה על גבי צבר אבנים נדחית מפני שאין עניות במקום עשירות ולא ייתכן שמכיני הסממנים השתמשו באמצעים כה דלים על מנת להכין את הסממנים, לא סביר לומר שעבדו בכמויות קטנות ומדויקות (שבת קב ע"ב). העיקרון הזה מסביר גם מדוע קורבנות רבים מובאים דווקא מכבשים ואילים ולא מעופות (במדבר רבה, יד). ככלל, דינים רבים נוספים הקשורים למקדש, מבנהו וכליו מוסברים על ידי העיקרון הזה או נגזרים ממנו (ראו למשל: כתובות קו ע"ב; תמיד לא ע"ב). ורש"י מבאר: לא עשו בבית המקדש דבר בצמצום (שבת קב ע"ב).
4
הסיבה לכך שהלכה זו צמודה להלכות המקדש היא שיש זיקה בין שפע רוחני ובין שפע גשמי. אליטה רוחנית אינה יכולה להתקיים במקום חסר חן. ההתעלות והרחבת הדעת צומחים בטרקלינים. כל קלקול קטן הוא חסרון בהבנת משמעותה של השראת השכינה.
5
עניות במקום עשירות עשויה לבוא לידי ביטוי לא רק בחיסכון כספי אלא בכל האופנים של קיצורי דרך. אחת הסיבות שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות היא גם שאין עניות במקום עשירות (פענח רזא פרשת וירא). כי ניסיון לתפוס כמה ציפורים במכה אחת הולם חשיבה קטנונית. ייתכן שזהו גם ההסבר לעיקרון שאין עושים מצוות חבילות חבילות. המציאות המצוותית היא מציאות רוחנית שיש בה פתח להשגות עליונות. "העמסת" מצווה נוספת היא החמצה של המעמד והפיכתה של המצווה ליעד עצמאי תוך ביטול ההשגות הרוחניות הנלוות לה. צמצום הדעת והחשיבה הטכנית פוגעים ביכולת של המצווה לקבל את המשמעות הרחבה יותר שלה. וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "דלא שייך עניות במקום עשירות, אין הכוונה על עניות בפועל גופני" (תקנת השבין עמוד מט). העשירות אינה רק עובדה אלא, קודם לכך, תכונת נפש ותרבות.
6
אומנם, העירו רבים מן המפרשים שיש מקומות שבהם מתגבר העיקרון הסותר של "התורה חסה על ממונם של ישראל" ואף במקדש אנו מוצאים מפעם לפעם את השיקול הזה (שאלה ארוכה שעניינה הצגת הסתירה נכתבה על ידי הרב פלקלס, ומוענה לנודע ביהודה רבו. השאלה נדפסה בחלקה בעולת חודש, ובשלמותה בשו"ת תשובה מאהבה, ח"א סי' ב–ד), כשמשתמשים בשמן זית שאינו זך וכתית למנחות. בדומה, קיים דיון בגמרא כיצד הגיעו חכמים לידיעה כמה שמן יש למלא בכל אחד מן הנרות שבמנורה על מנת שיידלק כל הלילה. אפשרות אחת היא לומר שהמדידה נעשתה בכמות קטנה ובכל פעם הגדילו מעט את הכמות עד שהתברר בדיוק מהי המידה הראויה על מנת שהנר יידלק כל הזמן הזה. וישנה אפשרות שהפריזו במידת השמן בתחילה עד שלמדו בכמה ניתן להסתפק על מנת להדליקו למשך הזמן הזה. המחלוקת אם עשו כך או כך תלויה בשאלה אם אומרים "אין עניות במקום עשירות" או דווקא "התורה חסה על ממונם של ישראל" (מנחות פט ע"א).
7
מתוך המקורות הללו, שמתוכם עולה באופן ברור שהדאגה לממון הינה שיקול שמובא בחשבון גם בהקשר המקדשי, עולה סתירה לעיקרון ש"אין עניות במקום עשירות". הרב אפשטיין, בעל התורה תמימה, הציע להבחין בין מקרים שבהם מדובר בכספי ציבור לבין מקרים שבהם המימון הוא מכספו של היחיד (תורה תמימה הערות שמות, פרק כ"ז, הערה כו). התשובה הזו חלקית, שכן היא מתאימה כפתרון לדיון בשמן המנחות אך אינה מתאימה לדיון בשמן הנרות. בעל תפארת ישראל מציע להבחין בין הפסד מרובה למועט (שקלים פ"ח מ"ה, בועז, ג). אולם גם זה לא עומד במבחן המציאות. נדמה שהתשובה לסתירה, לכאורה, שבין השיקולים, נמצאת בהגדרת עשירות וקשורה במושג ה'נובו רישיות'. הגלישה לראוותנות מיותרת ולבזבוז מאוסה לא פחות מאשר בצבוצי העניות מבין לחרכי הזהב. דווקא מי שחי עד הסוף את מובנה הרוחני של העשירות יודע להבחין בדקויות, ויודע לראות שבמקומות מסוימים בזבוז מיותר הוא חוסר הבנה של מהות העושר. ואולי לזה כיוון המהר"ם חביב בספרו זיכרון תרועה בהתייחסו לסתירה בין השיקולים הללו: "וזה תלוי בשיקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר". זהו עיקרון חשוב של עדינות ודיוק שיש לסגל לעצמנו גם כיום.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Koren Edition 2022
רישיון המהדורה
CC-BY-NC
ייחוס ומקור המהדורה
http://www.sefaria.org/texts
הערות המהדורה
שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 326 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: 244a68fa6839e592ef614282c5dfae2701f22231d6697ef75982b04e5cc0ef9f