אבי עזר · דברים · פרק 13 · פסוק 5

אחרי ה' אלהיכם תלכו וגומר. לשון הליכה מורה לחקור ולחפור דרכיו כטעם הוה ערום ביראת ה' לחשוב בלבבך מה לעשות כדת המלך. ולהחכים במצות ובגמילות חסד כפי יכלתך. וזה שכתב הרב ותרדפו אחרי נתיבותיו כטעם רודף שלום לא שהרודף ימתין עד שיבא אל ידו דבר שלום או מצוה רק יחקור וירדוף אחריה: שם

ואותו תיראו מלשאול למה זה עכ"ל. ולדעתי דרך הפשוט לפרש אף שאתה דבוק בדרכיו ובמצותיו אל תהיה כאיש בית להסיר היראה חלילה לך כי וסביביו נשערה מאד. וכאשר דבקת בדרכיו אז תחל רוח יראה לפעמך. ומה שכתב הרב ומצותיו תשמורו הם העיקר ובקולו תשמעו מה שהם זכר לעיקר ופירשו המפרשים דהיינו מצות אנכי ולא יהיה לך לא תרצח כבד את אביך וזכר לעיקר המה מצות שבת וציצית ותפילין עיין שם. ולדעתי הציקתהו לרב מלת שמירה על עיקר ושמיעה על זכר ברם מצינו גם כן על זכר המצות שמירה כמו שנאמר ושמרתם את השבת ושמרתם את המצות וכדומה אבל באמת הזהיר הכתוב אהבת ה' במלות שונות בכל לישנא דמשתמע שמירה ועשיה ושמיעה והליכה ודביקות ואין צורך לפרש כל אחת בדרכים שונים: שם

ובו תדבקון בלב בראש ובסוף. הנה בדביקות הבורא תמצא בהרבה מקומות נפוצים בזוהר וענינים מופלאים עיין בפרשת ויקרא ופרשת אחרי גם המחקרים האלהים דברו בו הרבה ואין זו תוכן כוונת חבורי לדבר בענינים האלה. גם הרב מרמז בה לעיל סוף פרשת עקב ולדבקה בו בסוף והוא סוד גדול עכ"ל. ולדרך הפשט נראה לפרש דברי הרב שהדביקות יהיה בכל ענינים כי לפעמים הדביקות בסוף מתוך שלא לשמה באה לשמה ולפעמים דביקות גדולה מתחלה ואחר כך נהפך לאהבת בני אדם ולתפארת. הזהיר הרב בצחות לשונו שצריך לאחוז כל ענין בתרי ראשין להחכים מאד בתחלה בעשות המצוה שלא יבא לבסוף פירוד בין הדבקים חלילה ועיין ירושלמי ברכות פרק ו' אמר ר' יונה הדא דתימה בתחלה אבל בסוף מצוה ושלש מחלוקת בדבר ודבריהם עמקו מאד: