ואכלת מצוה הוא לכלותם. ואל תאמר שהוא רשות לפניהם ולא מצוה והעד לא תחוס עיניך
כי אם תאמר שפרושו לשון ברכה הוא כדרך שמברכין אומה או מלכות שתמשול על שאר אומות הוה
ליה למכתב ולא תחוס בוי"ו ואז היה סובל הוראתו הכל בלשון ברכה ואכלת את כל העמים שתמשול
עליהם ולא תצטרך ליתן להם חנינה מפחד העוזרים אשר יעזרו לשונאיך כי שלום מכל עבריך. והשתא
דכתיב בלא וי"ו פרושו תיכף כשתעשה הטוב בעיני ה' ואכלת את העמים לא תחוס עינך עליהם ליתן
חנינה כמעשה שאול בחמלת אגג. זה תופס דברי הרב. אף שאין עדותו חזקה כי נוכל לומר שהוי"ו
ראשון מושכת אחרת אבל האמת עד לעצמו שהוא מצוה כפי קבלת חכמינו ז"ל ואפקי קרא הריגת
אדם בלשון אכילה כטעם אוכלת אדם את כי הוא מורה על השחתה וכליון נמרץ כתאב לאכל פן
ישאפו לנקום נקמת הגוים:
קריאה במקור
אבי עזר · דברים · פרק 7 · פסוק 16
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Avi Ezer
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- NO SOURCE SPECIFIED
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 13725b3b5a251c69003f7d7eccb40018bf6c601026414d542707d3c4810e993f