שפתי כהן על התורה · דברים · פרק 32 · פסוק 22

כי אש קדחה באפי וגו'. לומר כשהאש קודחת אני משליכה בעצים ובאבנים, כמו שאז"ל על פסוק ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ה' שפך חמתו בעצים ובאבנים. אספה עלימו רעות, כלומר אספה עליהם הרעות, לא אפרע מהם על כל אחת ואחת עד שיקוצו בי אלא אאספם כולם ואח"כ אאיים עליהם בחצים ואכלם ברעות החצים, לזה אמר בם ולא אמר בהם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם לא ישוב חרבו ילטוש, כדי שיהיה לו ברק לאיים, קשתו דרך ויכוננה, שכונן בה החצים לירות, ואחר כך ולא הורה אותם אלא לדולקים יפעל, וכן אמר אם שנותי ברק חרבי, וכן אשיב נקם לצרי, ומונה והולך ה' מיני פורעניות, מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי, שהם מיני שדין שנהוין בזמן הרעב. ושן בהמות, מחמת הרעב הבהמות ישנו טבעם ונושכין וממיתין, אף הזוחלין יש להם ארס יתר על שאר השנים, על אלו אמר אספה עלימו רעות, ועל אלו הרעות חצי אכלה בם, ואם יבא עליה חרב לא תכנס לארצם אלא מחוץ לארצם, אבל תהיה עליהם אימה עד שיכנסו בחדרי חדרים, ולא שאר העם לבד אלא אפי' הבחורים שדרכם להלחם תפול עליהם האימה, כמו הבתולה שלא יצאת מפתח ביתה, ואיש שיבה יהיה לו אימה כמו היונק, וכל זה להם שאם אמרתי אפאיהם שאפי יחול בהם, ישבתו כולם וילכו ולא ישאר מהם לא זכר ולא זכרון, והעולם אין לו קיום אלא בהם, א"כ אחריב עולמי, וא"ת אייסר אותם בייסורין שאביא האויב עליהם ולא אכלם לגמרי, אגור מכעס אויב פן ינכרו וגו'. וא"ת יביא עליהם ומה לנו מהאויב, ייסרם לישראל כי הם התכלית והעיקר, לזה אמר כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לומר שבאו עליהם היסורין לייסרם ויחזרו בהם אלא יאמר שהם מקרי הזמן לו חכמי ישכילו זאת אלו הפורעניות שבאו עליהם, שהם מזי רעב וגו' ומחוץ תשכל חרב, ישכילו ויאמרו זו אינו מקרה להלחם עם השדין לחומי רשף או שינשכו הרחלים וממיתים, כי רחל לפני גוזזיה נאלמה ועתה ממיתה, זה אינו מקרה. או יבינו לאחרית בסוף הזמן בזמן החרבן, איכה ירדוף אחד אלף, שבברכה נאמר ורדפו מכם חמשה מאה, ובקללה אחד לאלף מכם, זה ודאי אינו מקרה, שהברכה של ה' מאה אינה מקרה אלא ברכה, וכ"ש אחד אלף אלא ודאי צורם מכרם, שהוא אברהם שהוא ברר להם שעבוד וגלות, וה' הסגירם, אע"פ שהאבות מכרו, ה לא מכר. אלא הסגירם, הסגיר טמאים ביד טהורים כד"א והסגיר הכהן את הנגע, כן אמר במדרש: