שפתי כהן על התורה · ויקרא · פרק 20 · פסוק 2

וידבר ה' אל משה וגו' ואל בני ישראל תאמר. ולא אמר תדבר אלא תאמר בלשון רכה. איש איש כלומר שזה עבודת המולך ודאי לא יש שום אדם שיודה בה ויקבלנה, כי איך יוצא חלציו ימיתנו במיתה אכזרית כזו שישרפנו בחיים ועיניו רואות, ודאי שאין צריך צווי על זה, לזה אמר איש איש ולא אמר דבר, ואמר איש איש, שאם ימצא הוא מעט מהמעט, ואי אפשר להיות מישראל אלא מן הגר הגר בישראל, זה אפשר לעשות דבר זה, ואפי' זה עם הארץ ירגמוהו באבן, ואין צריך הזקנים והחכמים, אלא אפי' עמי הארץ יתעבו דבר זה וירגמוהו באבן, לא באבנים אלא מחרון אפם על אכזריותו על בנו לעשות כזה אין להם אריכות אפים לרגמו באבנים הרבה קטנים, אלא באבן אחת גדולה למהר מיתתו, ולא ימתינו עד שידונו ב"ד, לפי שב"ד אין יכולין להמית אלא ע"י עדים והתראה, ועם הארץ לא ימתינו מרוב הקנאה, ולא יבקשו חרב שוחטת, אלא אבן שהיא מצויה, ואמר מזרעו כלומר שיהיה לו בן משוקץ בין הבנים ודאי שלא ימסרנו לעבודה כזו, לזה אמר מזרעו כלו' אפי' שהוא טפל, לא יתננו להיות עבד עולם, כ"ש לעבודה משוקצת ומתועבת כזו שהרי הכתוב קראה תועבה, שנאמר כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו וגו' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, ששורפין מין האדם שהוא מבחר היצורים שלא נברא העולם אלא בשבילו ונברא בצלם אלהים. ומצאתי כתוב שהיו מוסרים בניהם למלך לשרפו באש והיו מכים בחלילים ובתופים ובמחולות שלא לשמוע קול צעקתו, וכדי שלא ישמע אביו קולו. וכן הכריח הרמב"ן ז"ל שעבודת המולך היא שריפה ממש. וכן דעת הרב רבי אברהם בן עזרא ז"ל, שלא כדעת רש"י והרמב"ם ז"ל שכתבו שעבודת המולך הוא שמוסר בנו למולך ועושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי המדורות של אש ע"כ: