שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 30 · פסוק 3

איש כי ידור נדר. מי שהוא איש וכובש את יצרו ידור. ואמר כי ידור, לומר שלא יהא רגיל בנדרים אלא לצורך כמ"ש לה', כמו עת לעשות לה', משום סייג. או השבע שבועה וגו', אע"פ שהשבועה אינה חלה על המצוה עכ"ז לא יחל דברו, ולא שבועה בלבד אלא ג"כ אם קבל עליו על דבר שהוא מותר והוא אסרו עליו ונוהג בו איסור, לא שהוא נוהג בו בטעות שהוא חושב שהוא אסור מתחלתו, אלא שיודע שהוא מותר והוא אסרו עליו, זהו לאסור איסר, ולא מבעיא זה אלא אפילו דבור בעלמא לא יחל כמ"ש בפרק איזהו נשך, הנושא ונותן בדברים חזר בו הרי זה מקטני אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא מבעיא זה אלא אפילו הדבור שיצא בלא כוונה, בכל אלו לא יחל דברו, כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, זהו לא יחל דברו, לא יעשה דברו חולין, כי ישראל קדש, שנאמר קדש ישראל לה', והיוצא מפיו ג"כ קדש, ומה שהוא קדש לא יעשנו חול, כי העושה מהקדש חול עונשו גדול. וכתב ריקאנטי ז"ל כבר ידעת כי האדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאיבריו הוא ענף מהאילן העליון, הפה שברא הקב"ה באדם, לא בראו רק לספר שבחו וגדלו, והוא כלי מוכן להשתמש בו מלך הכבוד, והוא אומרו תהלת ה' ידבר פי, ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה, והנה המקיים נדרו פותח הפה העליון לדבר טובה על ישראל, וההפך בהפך, ע"כ. וקבלו רז"ל לא יחל, הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלים לו, וזהו בדברי הרשות, אבל בדברי מצוה נאמר נדרי לה' אשלם, ובשבועה הוא אומר נשבעתי ואקיימה, ואפילו בדברי הרשות אין לו לעשות התרה שהרי ר"י בן לוי לא זכה ליכנס לגן עדן בחיים אלא לפי שלא עשה התרה לשבועתו מעולם אלא היה מקיימם. וכבר ארז"ל היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. ומי שחזר בו והתיר נדרו, דומה כמו אשה שדעתה קלה והיא הפכפכת, לזה סמך לו ואשה כי תדור וגו'. ואמרו ז"ל שרמז כאן באומרו ראשי המטות, שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין מומחה מפירין שלשה הדיוטות. שאומרו קודם ראשי, רמז על המומחה. לבני ישראל, רמז על ג' הדיוטות. לבני, ב'. ישראל, ג'. עוד מאותיות משה, "מומחה "שיפר "הנדר. עוד "מפירין "שלשה "הדיוטות. ועכ"ז קיום הנדר הוא יותר טוב, שנאמר זה הדבר, זה הדבור לא תשנהו: