שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 22 · פסוק 31

ויקוד וישתחו לאפיו וגו'. לא נבהל ולא נרתע ולא נזדעזע בראותו מלאך וחרבו שלופה בידו, מה שלא ראה מעולם, אלא מיד ויקוד וישתחו, שנתן לו הקב"ה כח כדי שלא יחזור בו, להראותו כשלון חכמתו, וידע שהוא מלאך רחמים, זהו וישתחו לאפיו, כלומר שלא היה לו אף וחרון, לזה לאפיו ולא על אפיו. ועוד אפשר לומר שמרוב אכזריות ורוע לב וכל מחשבותיו וטרדתו שהיו אחר קללת ישראל, לא שת לבו לראות ולהבין אם הוא מלאך או בן אדם, אלא אחר שנודע לו שהוא מלאך אמר ויקוד וישתחו, וכ"ז מרוב טרדותיו, עד שאמר כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, אדם שמשבח עצמו ואומר ויודע דעת עליון, יאמר כי לא ידעתי, אלא מרוב טרדותיו ומחשבותיו היה לבו בל עמו והיה במחשבתו כאילו הוא במקום אחר, כמו שכתב הבחיי ז"ל שכשאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, היה ראוי לבלעם שיתמה בפלא הגדול הזה בדבור האתון, ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו וחשקו ללכת, לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חבירו,, כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו זה הפלא ולא שאלו ולא דברו מאומה, אפשר לומר שהם קדמו לו בדרך, ובהשארו יחידי אירע לו מה שאירע בזה הנס, או אפשר שהיו כולם במעמד אחד, והוא לבדו ראה והם לא ראו, כמ"ש בדניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו, ע"כ. וכן כשאמר לו המלאך על מה הכית את אתנך זה שלש רגלים, אמר לו ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. ודאי שרע בעיניו, שהרי א"ל הנה אנכי יצאתי לשטן, למה יצא אלא לפי שרע בעיניו ישוב לו, ולמה לומר לו אשובה, ובפרט אחר שנהרגה האתון ואין לו על מה לרכוב ישוב מיד, אלא מרוב רוע לבו ומרוב חשקו בהליכה, אפילו אמר אשובה לי הוא מכזב, לזה א"ל המלאך קום לך עם האנשים ואפס את הדבר, לא אמר אך את הדבר כמ"ש לעיל אלא אפס, לומר שאפס דבורו, אותו תדבר על כרחך, לזה לא אמר אותו תעשה כמ"ש לעיל אלא אותו תדבר, ועוד שאמר למלאך חטאתי כי לא ידעתי, אתה משבח עצמך שאתה יודע דעת עליון, ועתה אתה אומר כי לא ידעתי אלא ודאי כמ"ש שמרוב אכזריותו לקח הדברים בדרך תמות, ומחשבותיו התעוהו כשכור שא"י לדבר:

רז"ל אמרו שאמר חטאתי, לפי שהיה רשע ערום וידע שכל מי שאומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו, זהו סוד הוידוי: