שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 11 · פסוק 8

שטו העם ולקטו וגו'. היו משוטטים בשכלם שלא היה גופם יכול לקבלו מרוב זכותו ודקות וגופן גס ועכור והיו מבקשים להגשימו. ואמר וטחנו ברחים, יפלא איך היה נטחן, כי הדבר המתוק כדבש ידבק ברחים ולא יטחן, כמ"ש וטעמו כצפיחת בדבש, אלא כשאמרו בלתי אל המן עינינו אז נתגשם להם ונעשה כזרע גד והיו עושים בו דברי גשמות, לזה אמר וטחנו ברחים, והדיכה היא במדוכה והבשול הוא בפרור ומה לו להזכירם, אלא לומר שאע"פ שנתגשם נעשה כזרע גד, והיו רוצים להגשימו יותר, ולזה היו מכניסים אותו ברחים ובמדוכה ובפרור, כי הם חומרים ורגילים בלחם מן הארץ חומרי לא בלחם מן השמים, ולזה עשו אותו עוגות כדי שיהא בו תואר לחם. והיה טעמו כטעם לשד השמן, לומר שהיה מתגשם להם, כמו התינוק היונק מן השדים שהוא טועם בהחלב כל מה שאמו אוכלת, ואינה יכולה לתת לו המאכל בעצמו כדי שלא יזיקו, כן על זה הדרך היו טועמים במן, וכל זה לומר שהם קטני אמנה, כמו התינוק שהוא מובטח על שדי מו ואינו יודע מהות של חלב, כן הם לא השיגו בו מהות כי אם קצת טעם, כי לא ידעו מהו. וכנגד חומר ד' יסודותיהם היו עושים בו ד' דברים, טחינה, דיכה, אפיה, ובישול:

ובספרי וטחנו ברחים. והלא לא ירד לרחים לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים ברחים. או דכו במדוכה, והלא לא דכו במדוכה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנידכים במדוכה. ובשלו בפרור, והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שהיה משתנה להם לכל המתבשלים בקדרה. ועשו אותו עוגות, והלא לא ירד לתנור מעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנאפה בתנור. אין לי אלא לאלו בלבד, מנין לשאר המתלקטים מן השדה, ת"ל ולקטו. משל לאדם שאומר תאנים אני רוצה, נותנים לו ענבים אני רוצה נותנין לו, ע"כ. כונתם ז"ל לומר שאי אפשר שיקבל המן שום מלאכה מאלו המלאכות טחינה דיכה וכו', מאחר שהוא דבר מתוק אינו נטחן ולא נדוך והוא נמס בביטול ואפיה, אלא שהיה משתנה לכל מה שהיו משוטטים בדעתם:

ובזוהר שטו היינו ושט, שוטים הם שהולכים אחר הושט, ששני הסימנים שהם הקנה והושט, הקנה כנגד עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה, לזה הקנה אין נכנס בו לא אכילה ולא שתים כי אם הקול שהוא עבודתו יתברך, קול של תורה, קול של תשובה, קול של שירים ותשבחות לה' יתברך, לזה אמר שוטים הם שמניחים עבודתו ית' והולכים אחר הושט, אחרי תאוות הגשמיות ואחרי המותרות, כי מאחר שה נאכל חי, למה להם לטחון ברחים ולד במדוכה. ועכ"ז לא היה להם בזה שום ריוח חשיבות אלא אדרבא פחיתות, כי קודם היה כצפיחת בדבש ועתה אחר עמל וטורח והיה טעמו כלשד השמן, כל זה מרוב שטותם והלוכם אחר תאותם נסתמו עיניהם מלראות ונטמטם לבם להבין. למדה תורה דרך ארץ שאם יוכל לאכול פת בלא לפתן לא יבקש מותרות, וכן משה אומר לישראל בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, רצה שנתן הבשר ללפתן בערב לפי שהוא מזון כל הלילה, אבל ביום יכול לגלגל עצמו באיזה דבר, לפי שביום הוא רעב מחמת שעבר עליו כל הלילה בלא אכילה, אבל בערב שכבר אכל אינו יכול לאכול בלא לפתן, לזה בערב בשר: