שפתי כהן על התורה · במדבר · פרק 6 · פסוק 9

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וגו'. אם זה הנזיר לא נדר לשם שמים אלא מפחדו מהיצר שלא יפתהו, מה עושה הקב"ה מזווגו בבית אחד עם אדם שהגיע זמנו למות ומת פתאום וטמא ראש נזרו, זהו וכי ימות מת, והל"ל וכי ימות אדם או איש, אלא מת הוא מכמה ימים והמתין לו עד שנזדווג לו זה הנזיר כדי לטמאו, וצריך הנזיר להביא כפרה, לפי שהוא היה סבה שמת מיתה פתאומית, כי אין לגוף נחת רוח, כשמת מיתה פתאומית, כמו שאז"ל מת פתאום זו מיתה חטופה, חלה יום אחד זו מיתה דחופה, חלה ב' ימים זו מיתה דחויה, ג' ימים זו מיתת גערה, ד' ימים זו מיתת נזיפה, ה' ימים זו מיתת כל אדם. א"כ בסבתו מת מיתה פתאומית ונצטער במיתה זו, א"כ מת עליו ממש, כלומר בשבילו, לזה יביא קרבן, מאשר חטא על הנפש, שלא מת מיתת כל אדם. אחר כך אמר והזיר לה', שיהיה נזירותו לשם שמים לא כמו ימים הראשונים שלא היו אלא מפחד היצר, א"כ ימים הראשונים יפלו, נפילה יש להם הואיל ולא היו לשם שמים, והזיר לה מכאן ולהלאה. ולזה היה הקרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, והיה מביא אותם ביום השמיני, אחד לעולה לעליית הנפש של אותו עני שמת עליו בשבילו, ולזה היה ביום השמיני, שכל הז' ימים הולכת הנפש מהבית לקבר ומהקבר לבית וביום הח' הולכת ואינה חוזרת, ולזה מביא קרבן מעוף שהיא הנפש כמו העוף שמעופפת ועדיין לא נחה. ואמר לחטאת לכפר עליו, כמו שאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ומה שמביא כבש לאשם, לפי שכשרואה שנתרבו הימים מתחרט, כפירש"י ז"ל: