רלב"ג שיר השירים · פרק 7 · פסוק 3

ידוע כי הטבור הוא אשר יקח ממנו מזונו הבעל חיים תחלה ר״ל בעת הוייתו ולמה שבזאת הלקיחה אשר תקח זאת החשוקה מאלו העניינים תחלה מהחסרון כמו שקדם דמה זאת הלקיחה ללקיחת בעלי חיים הבלתי שלם הדורך אל ההוייה מזונו וזה המשל נפלא מאד למה שאנחנו בו. והוא דמה זאת הלקיחה אשר לה באלו המשיגים אל אגן הסהר אשר לא יחסר המזג והוא לפי מה שאחשוב המראה העגולה השוקעת כמו האגן אשר היא מלוטשת ולא יחסר המזג הראוי לה להרשם הצורות בה וזה כי זאת המראה בקרוב אליו תראה בו הצורה הפוכה ובהתרחק ממנו תראה בו הצורה ישרה וזה דבר מבואר מן החוש מאלו המראות השורפות כי הם בזה התאר וזה משל נפלא למה שאנחנו בו כאלו יאמר שבתחלה יגיע ממנה הענין הפוך ואחר יתיישר מצורף אל מה שהעיר בהמשילו אותה לאגן הסהר אל העגול והסבוב. ואולם היות הסהר מראה מבואר וזה כי כבר נקראו המראות סהרונים. ואולם אמרו בטנך ערמת חטים הנה דמה מה שהכינה לו לערמת חטים וזה שאע״פ שהקש אשר בו אינו מכוון בעצמו ואינו החטה בכח הצד כמו שהיתה השושנה הפרי בכח או הזרע הנה אמנם יקחו החטה אשר הוא המכוון. וכן הענין במה שהכינה לו מאלו המקרים והמשיגים וזה כי הם אף על פי שאין בהם עצם הדבר אשר יקרו לו הנה הם יד לקחת ממנו עצם הדבר כמו שקדם. ואולם אמרו סוגה בשושנים הוא להעיר על שאלו הקשים כגר נקשרו במה שידרוך אל הדרוש וזה להיותם עצמיים ומיוחדים אל הנושא אשר בו החקירה: