רלב"ג שיר השירים · פרק 2 · פסוק 17

להעיר על חוזק השמעה אליו והיות תשוקתה להשלימו כפי מה ששאל ממנה להשלימו. אמרה לו שבעוד שיפוח רוח היום ונסו הצללים אשר בלילה ישתדל בתכלית החריצות לעלות על הרי בתר כי כבר יסור חשך הסכלות ויחל אור החכמה להראות לפי שעמהם הכלים אשר בהם אפשר לה להשיג השלמות אחר שכבר הוסרו המונעים ולזה צריך להם שיתחילו בעיון בדברים הקודמים בסדר. והנה רצה באמרו הרי בתר הרי החלוקה וההפשטה והם החכמות הלמודיות. וזה כי בהם הפשט במאמר מה שאינו מופשט במציאות. ואולם הוציא זה בלשון רבים להיות החכמות הלמודיות רבות:

והנה הוציא החכמה הטבעית בלשון יחיד ואמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה להיות החכמה הטבעית אחת ואם היא בעלת חלקים רבים. ולהיות לה נושא מיוחד והוא הנמצא המשתנה יחס אותה לבשמים מיוחדים. ואולם התיחסה לבשמי' הוא כי רוב מופתיה הם מופתי ראיה רצוני שהם לקוחים ממה שנריח בדברים הטבעיים מהעניינים המאוחרים. וזה כי מהם נקח ראיה אל הדברים הקודמים:

ואולם חכמת האלהות הוציא אותה בלשון רבים ולא יחסה אל בשמים מיוחדים מפני רבוי הדרושים המתחלפים אשר בחכמת האלהות. וזה כי לה העיון בראשיות המופת ובהתחלות המאמרות העשרה ובהתחלות משיגיהם ובהתחלת העצם ובמהות נושאי החכמות הפרטיות ובכלל הנה דרושי זאת החכמה וחלקיה רבים. וזה מבואר למי שעיין בזאת החכמה וראה הדרושים אשר מנה ארסטוס בה. ואין הענין בחלק זאת החכמה כמו הענין בחלקי החכמה הטבעית. וזה שחלקי החכמה הטבעית הם בצד שקצתם מקיפים כאלו תאמר שהחלק הראשון הוא היותר כולל ויעתק בזה האופן מהכולל אל היותר מיוחד ואין הענין כן בחכמת האלהות. ולזה היתה חכמת האלהות רבות לרבוי דרושיה. והנה יחסה אותה לבשמים מיוחדים לפי שזאת המלאכה תחקור בנמצא המוחלט לא בנמצא מיוחד. זהו מה שנראה לנו בענייני אלו ההרים והוא נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין. והנה המשיל החכמות בכלל בהרים לפי שהם גבוהות מאד לא יתכן העלייה עליהם כי אם בקושי גדול: