רלב"ג שיר השירים · פרק 1 · פסוק 4

אמר אל הש״י מורה על חוזק החשק ורוב המונעים שיישירהו אליו וימשכהו עד שירוצו אחריו הוא ושאר הכחות הנפשיות. וזה יהיה כשיכנעו שאר הכחות הנפשיות לעבודת השכל. או ירצה בזה באמרו נרוצה הוא והדומים לו ר״ל שאר בעלי השכל להיות זה החשק בכל שאר האנשים בטבע והוא נראה יותר. ואולם יחס הפועל בזה לש״י לפי שהאדם לא יוכל להגיע אל שלמותו אם לא במה שישפע עליו מהש״י. ועוד שלרבוי המונעים צריך עזר אלהי למשכו אליו. ואמר על צד התשוקה שאם נגיע אל זה התכלית ר״ל שיביאנו הש״י חדריו זה יהיה תכלית הגיל והשמחה. ובאמת כי זה הגיל והשמחה מה שאין לשמחות הגופיות יחס אליו. כי התענוג השלם והשמחה השלמה הוא כשיושג הנכבד בהשגה שלמה אמתית כמו שהתבאר במקומותיו. ולזה אמר דוד ע״ה שובע שמחות את פניך. ואמרו רז״ל שהשמחה במעונו ירצו שתכלית השמחה היא במדרגת הש״י. והנה רצה בזה שהתכלית המכוון בנו הוא אשר נחשוק אליו ראשונה חשק נפלא וזה ממה שיישירנו אל שנגיע אל התכלית כמו שקדם. ואמר שכבר יראה היות חוזק הגיל והשמחה למי שיגיע אל זה התכלית וזה ממה שנריח בתהלת הענין מדודיך ר״ל מהדברים אשר יביאונו לחשוק בך הוא יותר נבחר אצלנו מיין רצוני מתאוות הגופיות. ויהיה אמרו מישרים אהבוך שם תחת שם התאר כי כבר ימצאו מזה המין רבים בלשוננו. וירצה בזה שבעלי המישרים אשר אהבו הש״י ר״ל אשר התעוררו לראות יושר הנמצאות ואופן החכמה בהם יבחרו מה שיריחו מדודיך יותר מיין. והנה פירשנו נזכירה. נריח. על דרך אזכרתה. ועל דרך בכל מקום אשר אזכיר את שמי לפי הפירוש הנכון: