העמק דבר על בראשית · פרק 20 · פסוק 7

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל. פרש״י ויודע שלא נגעת בה לפיכך יתפלל. ולא נתבאר עדיין למה הוא צריך לתפלה. אחר שלא חטא ולא נגע בה. וכי בשביל שהיה נצרך לשמירה מהקב״ה הוא נהרג אלא ע״כ עיקר החטא הוא מה שציער לאברהם וכדתנן בפ׳ החובל. אע״ג שהוא נותן לו צערו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב וגו׳. אבל א״כ יש להבין למאי הקדים הקב״ה ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך וגו׳ מאי נ״מ בזה לענין צערו של אברהם אלא מזה המציאו חז״ל בגמ׳ שם. לבאר מאמר כי נביא הוא. ודקא אמרת הלא הוא אמר לי וגו׳ כי נביא הוא וכבר לימד אכסניא שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו כו׳ [ומשמעות נביא הוא ת״ח כדאיתא במנחות דצ״ט ב׳. על וכשל גם נביא]. ולכאורה כ״ז ההמצאה הוא נגד המשנה דהכל משום צערו של אברהם. ולפי סוגיא זו עיקר החטא בשביל מיעוט ד״א ועל ענין אשת איש שלא התנהגו כשורה. אבל הענין כך הוא שודאי עיקר החטא והקפידה היה צערו של אברהם. אבל ע״ז התנצל אבימלך בצדק שהוא בעצמו גרם לזה וא״כ אין עליו שום עון. מש״ה הקדים הקב״ה שאינך צדיק גמור כמו שאתה אומר אם כן היה ראוי אברהם לומר אחותי היא. וא״כ בחנם אתה מצער אותו וצריך אתה לפייסהו שיתפלל וזהו דבר ה׳ ועתה השב וגו׳ כי נביא הוא ויודע שאינך צדיק גמור ונצרך להשמר ממך. ובגמ׳ הסבירו יותר שמאין הוא יודע וכי נביא יודע טבע כל האדם. ויישבו דהבין בחכמתו ממה שהעברת על ד״א נמצא ההקדמה נחוצה לעיקר החטא:

ויתפלל בעדך וחיה. לפי דברינו ע״פ המשנה שהחטא היה מה שציער את א״א וא״כ לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפלה אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחבירו הוא חטא בין אדם לשמים ג״כ. וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב״ה מש״ה נצרך לתפלת אברהם שיהי מחול לו :