העמק דבר על בראשית · פרק 49 · פסוק 30

אשר בשדה המכפלה. שם מכפלה נמצא בתורה בשלשה אופנים. לעיל כ״ג י״ז. שדה עפרון אשר במכפלה. למדנו דכלל הבקעה נקראת מכפלה. ונקראת ג״כ שדה המכפלה. ונקראת ג״כ מערת המכפלה. משמעות מכפלה בכלל ששם קפלו קדושת הארץ שהיו כמו פשוטים בחיים וכשמתו קפלום ונגנזו שמה כמו ס״ת כ״ז שכשרה ומשתמשים בה היא מופשטת. וכשנפסלה קופלין אותה וגונזין. כך האבות כ״ז שהיו חיים היו כמו ס״ת שלמדים מהם מכל הילוך שלהם ומכל דבור איזה ענין מרוב קדושתם. והית׳ קדושתם מופשטת בעולם וכשמתו נגנזו במקום מיוחד. וכל מי שהוא מופשט ביותר בחייו יש לצמצם ולקפל יותר במותו. מש״ה אברהם שהי׳ ראש שבאבות האדם הגדול בענקים כתיב בי׳ אל מערת המכפלה ניצמצם קדושתו במערה עצמה. ובשרה ויעקב כתיב שדה המכפלה: והנה נתן יעקב אבינו סימנים ע״ז המקום. והוא פלא. וכי לא ידעו ברמז כ״ש מערת המכפלה ומכש״כ כשאמר אל אבותי. והרי ידעו בטוב מקום קבורת אברהם ויצחק. אלא למדם דעת בזה. מדוע הוא מקפיד דוקא על קבורה זו. כדי ללמדנו לדורות הבאים על מה ההקפד חל להיות לנחת רוח להנפש אחר מותה ואמר ג׳ טעמים. א׳ במערה אשר בשדה המכפלה וגו׳ וידוע לכל סגולת אותו מקום. אחר שהיא מיוחדת לכך. ומזה למדנו מעין זה שאיזה מקום שיש בו סגולה רוחנית טוב יותר לקבורה. ומזה למדנו שא״י טובה לקבורה. וכן מקום שזכה למשכן התורה כדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן לענין קבורה ופרש״י דזכות התורה מגין. ב׳ אשר קנה אברהם וגו׳ ולמדנו מזה אשר טוב להמת להיות נקבר במקום קנוי ולא במקום שבא במתנה. ומעין זה אי׳ בב״ב דקי״ב א׳ שאין נוח לצדיק להיות קבור בקבר שאינו שלו. ובמס׳ שמחות פי״ג תני׳ אין מפנין את המת ממקום למקום כו׳ ובתוך שלו אפי׳ ממקום מכובד למקום שאינו מכובד ה״ז מותר שכך הוא כבודו: