העמק דבר על בראשית · פרק 13 · פסוק 3

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. משעה שהגיע לנגב א״י. אלא שרצה אח״כ להגיע לבית אל מקום המזבח השתהה בדרך למסעיו של המרעה לפי המקנה כמש״כ הספורנו. משא״כ עד שהגיע לנגב והיה עליו מ״ע לשוב לא״י. וגם כי נכסף לשאוף רוח התורה שאין קץ לאהבתה כמו שאמרו ברבה שה״ש עה״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו׳ אם יתן איש הון ביתו באהבת התורה שאהב ר׳ יוחנן שמכר כל נכסיו כדי ללמוד תורה וכו׳ כך היה א״א כשביקש לשאוף רוח הנגבה. לא המתין על המקנה על כל אשר לו ועזב אותם ביד אנשיו. אבל אחר שבא לשם. ואח״כ רצה לילך לבית אל למקום המזבח שהי׳ מסוגל אז שם יותר לקרוא בשם ה׳ באשר היה בין שני כרכים מ״מ לא היה הדבר נחוץ כ״כ ע״כ חש לשמירת המקנה והלך למסעיו. ושמירת הנכסים דוחה ע״פ דין כמה מדות חסידות כמש״כ לעיל ולהלן ל״ג י״ז ובס׳ דברים ג׳ י״ט. אלא שנצרך לזה משקל טוב ומדויק:

בתחלה. תחלת קביעת אהלים היה שם דבשכם לא קבע אוהל כלל: