העמק דבר על בראשית · פרק 12 · פסוק 1

לך לך. פרש״י להנאתך ולטובתך. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון. ואני תמה דמה לנו למרחקים הרי גם בעקידה כתיב לך לך. אבל כוונת רש״י דבכ״מ משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו וע״ז שייך לשון לך לעצמך. והכי מפרש הגמ׳ במה דכתיב וספרה לה לעצמה. פי׳ שא״צ להראות לחברותיה אלא היא נאמנת. וכן היה בעקידה שאברהם הי׳ הולך בודד במחשבתו אפי׳ הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. משא״כ כאן שהי׳ בפרסום רב. ובכל דרכו הוסיף לקחת לבות ב״א להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם ה׳. ומש״ה פי׳ לך להנאתך וע״ע מש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז:

מארצך וממולדתך ומבית אביך. להיפך היה ראוי לכתוב תחלה ילך מבית אביו ואח״כ ממולדתו ואח״כ מארצו. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם ותחלה נשכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל ברבה במש״א הה״ד שכחי עמך ובית אביך. זה מצאתי וע״ע להלן כ״ג ב׳:

אל הארץ אשר אראך. אין הכונה על ארץ הכנעני בכלל. שהרי כבר ידע מסגולת הארץ ונכסף אליה כדכתיב לעיל ללכת ארצה כנען אלא הפי׳ באותו ארץ ג״כ יראהו לאיזה צד יפנה. וכלשון אל ארץ המריה. הרי בתוך כלל א״י נפרטו חלוקת השמות וכאשר יבואר. ואין פי׳ אשר אראך שיגידו לו ממש. אלא כמו דכתיב על אחד ההרים אשר אמר אליך. ולא הי׳ מאמר מפורש ורק ראה ענן קשור עליו כך הפי׳ כאן שהראהו להיכן יהי׳ הליכותיו: