העמק דבר על בראשית · פרק 14 · פסוק 19

קנה שמים וארץ. בב״ר אי׳ ממי קנאן ר״א ורי״צ. ר״א א׳ כאינש דאמר פלן עיניהו יאי. שערי׳ יאי. ורי״א היה מקבל את העוברים ואת השבים כו׳. והוא פלא. וכבר נתקשה בזה המדרש הרשב״א בשו״ת ח״ה סי׳ קט״ו. אבל הענין. דעין הוא כנוי להשגחה וכדכתיב והיה עיני ולבי שם כל הימים. הפי׳ השגחתי ורצוני וע׳ ת״י שכיון זה. ושערות כנוי על השתלשלות המעשה הצומחת מתחלת המחשבה שהם כמו שערות מראש המחשב ומשתלשלות. וידוע דשמים הוא מקום השגחה והארץ הוא תכלית הפעולה שימלא עי״ז כבודו ית׳ בכל הארץ. וכמש״כ לעיל ב׳ ד׳ בהר״ד. ואר״א בפי׳ קונה שו״א. דא״א זכה דהקב״ה יהי מתקן ע״י תכלית שו״א. היינו ההשגחה וההשתלשלות. והיינו המשל פלן עיניהו יאי ושערי׳ יאי. והנה לר״א פי׳ קונה שמים וארץ קאי על אל עליון וכמו שאנו אומרים בתפלה וקנה הכל. ור״י מפרש דקונה שו״א קאי על אברם שע״פ שהקרא ש״ש בארץ והגיע לתכלית הבריאה נעשה שותף להקב״ה במע״ב. והא פשיטא דרי״צ מודה לר״א בפי׳ לשון אברם הרימתי ידי אל ה׳ אל עליון קנה שו״א. דקאי על הקב״ה ולא פליג אלא על דבר מלכי צדק ולמד מדלא אמר זה השבח של הקב״ה בברכה שבירך את ה׳ ולומר ברוך אל עליון קנה שו״א אשר מגן וגו׳ אלא רצה מלכי צדק לכלול זה השבח גם על אברם ע״כ אמר בלשון דמשתמע לתרי אפי: