העמק דבר על בראשית · פרק 37 · פסוק 3

וישראל אהב. לא כתיב ויעקב אהב ללמדנו שלא היתה האהבה משום דברים גופניים ושמוש טוב אלא שראה בו ענינים רוחניים שראוי לאהבה וכתיב מכל בניו ולא מכל אחיו כמו במקרא הסמוך. מלמדנו דמ״מ לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף היה בטבע יעקב יותר משארי בניו אשר מטבע הבנים להשתוות לטבע אביהם כמשז״ל האב זוכה לבנו וכו׳ וכמליצת חז״ל ברא כרעא דאבוה [כמש״כ להלן מ״ח י״ד בביאור מליצה זו] בזה היה יוסף מצוין. אבל בשארי מעלות אפשר שידע יעקב שיש אנשי מעלה בבניו יותר ממנו. והיינו דמבאר הכתוב כי בן זקנים הוא לו. שאוהב היה להשתמש ביוסף כמו זקן הבוחר בא׳ מבניו לשמשו ובוחר במי שטבעו דומה לו ביותר אע״ג שיש אנשי מעלה ממנו בבניו. והיינו משום מדת החסד ואהבת השלום שהיא מדתו של יעקב בהליכות עולם לו ובמדה זו היה יוסף מצוין מכל אחיו כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ ולהלן מ״ט כ״ד:

כתנת פסים. שהגיע עד פס ידו. או מצוין באריגה כמו פסים. וכ״כ הרמב״ן בפ׳ תצוה ע״פ לכבוד ולתפארת שהוא כמו כתונת תשבץ והכי משמע בשבת ד״י ע״ש בפרש״י. ולהלן כ״ג יבואר עוד דכל אנשי מעלה לבשו כתנות אלא של יוסף היה מצוין: