העמק דבר על בראשית · פרק 2 · פסוק 3

ויקדש אותו. שיהיה אותו יום קודש לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח כמו שאסור לעשות עסק וריוח מהקדש. והטעם ע״ז אינו אלא כי בו שבת וגו׳. אבל שני הטעמים הראשונים לא שייך לזה [וכך מבואר הטעמים בפ׳ זכור ובפ׳ תשא בפרשה ושמרו כל מקום מדויק לפי עניינו ויבואר שם]:

אשר ברא אלהים לעשות. לפי הפשט עוד לא נגמר כל הדברים לתכליתן שהרי נשתנה אח״כ כמה דברים בטבען. אלא כך עלה במחשבה שיהיה השנוי בזה העת דוקא נמצא ברא היום לעשות אח״כ. אבל יותר יש להסביר תיבת לעשות. דעשיה משמעו כמה פעמים הגעה לתכלית אותו דבר. וזהו כמו גוף מעשה שלו שהרי בל״ז לא נעשה (ועי׳ להלן ל״ט כ״ג ומ״א ל״ד) והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו ית׳ כדכתיב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו׳ וביארנו בס׳ במדבר במאמר ה׳ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. שזהו חיות של אני שהוא הבריאה בשלימות. כאשר ימלא כבוד ה׳ וגו׳ והנה אין מתגלה כבודו ית׳ אלא ע״י שנעשה שנוי בבריאה אם לשעה זו אם לרוב ימים. ומזה נודע שהקב״ה הוא הבורא והוא המקיים בהשגחתו ע״כ עושה תמיד לפי צורך השעה 0וכ״ז נכלל בזה המקרא אשר ברא אלהים לעשות. לשנותן לפי השעה בהשגחה פרטית. והוא גמר תיקון באשר מזה מגיע לתכליתן שהוא כבודו ית׳. (ועי׳ בפרשה הסמוכה).