העמק דבר על בראשית · פרק 21 · פסוק 22

ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין:

אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו: