משכיל לדוד · שמות · פרק 35 · פסוק 3

לא תבערו אש יש מרבותינו וכו׳ נראה דטעמא דמאן דאמר ללאו היינו מדשני קרא בדיבוריה דבקרא דלעיל מיניה דמיירי בכל המלאכות כתב העונש דהיינו יומת והכא בהבערה שינה וכתב אזהרה מוכרח לו׳ לפי שאין בו עונש מיתה והיינו דק״מל קרא ואידך מ״ד דלחלק סבר דקרא דלעיל נמי לאו במזיד מיירי אלא בשוגג דמכדי כתיב מחלליה מות יומת כל העוש׳ מלאכה יומת ל״ל אלא אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג ומאי יומת יומת בממון בקרבנות. והשתא אי לאו הך קרא דהבערה ה״א יומת מיתה אחת במשמע דהיינו קרבן אחד אפי׳ עשה כל המ״ל מלאכות ת״ל לא תבערו וכו׳ מה הבערה חייב קרבן בפני עצמה אף כל אחד ואחד ומש״ה לא הזכיר כאן המיתה ללמד על המיתה דלעיל שאינה מיתה ממש. ואע״ג דשמואל דריש להני קראי בפ׳ כלל גדול דף ע׳ להיפך ממאי דאמרן דכל העושה מלאכה יומת במזיד ומחלליה מות יומת בשוגג היינו משום דשמואל סבר כמ״ד הבערה ללאו יצאת כדאי׳ התם ולכך נפקא לי׳ חילוק מלאכות ממות יומת דהתם מיתות הרבה בממון דהיינו קרבנות אבל למ״ד לחלק מוכרח כדכתיבנא וטעמא דכתב רחמנא להך קרא הכא גבי מלאכת המשכן בין למר ובין למר נ״ל למ״ד ללאו אצטריך דכיון דכל מלאכות שבת ממשכן גמרי׳ להו והבערה נמי הואי במשכן לבישול סממנין סד״א דא״כ הרי היא שוה לכלהו. קמ״ל ולמ״ד לחלק היינו משום דמנין המ״ל מלאכות לא ילפי׳ להו אלא מקרא דהכא דבמשכן דברים הדברים אלה הדברים ולכך דוקא הכא הוצרך לכתוב הלימוד על חילוק המלאכות ועיין מ״ש לעיל בפ׳ תשא גבי מעשה העגל לאסבורי טעמא לפום מאי דילפינן נמי מהך קרא דאין מיתת ב״ד דוחה שבת אמאי כתביה הכא דוקא: