משכיל לדוד · ויקרא · פרק 19 · פסוק 11

לא תגנובו וכו׳ דבר הלמד מעניינו וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל למה לא הביא הראיה מלא תגנובו דהכא דדבר הלמד מעניינו הוא במה הכתוב מדבר בממון אף כאן בממון וממילא דאידך בנפשות והכי תניא בפרק הנחנקין עכ״ל ונראה דמהכא לחוד ליכא למילף דאיכא למימר אדרבא דבר הלמד מעניינו בנפשות דבקרא דלעיל כתיב וכרמך לא תעולל וכו׳ והוא דבר שחייבין עליו עונש הגוף דהיינו מלקות ונימא במה הכתוב מדבר בדבר שחייבין עליו עונש הגוף אף כאן שחייבים עונש הגוף ואילו בגונב ממון ליכא מלקות דניתן להשבון ואע״ג שזה עונש מלקות וזה עונש מיתה היינו הך דמלקות במקום מיתה קאי ומ״ל קטליה כוליה מ״ל קטליה פלגא ובפ׳ הנחנקין מעיקרא מייתי דרשא על לא תגנוב דעשרת הדברות דמיירי בנפשות בדבר הלמד מעניינו ובתר הכי לרווחא דמלתא דריש נמי לדהכא בדבר הלמד מעניינו ומיהו לא צריכה לה דאפילו ליכא למדרש מידי מדההוא בנפשות הך בממון אלא מדאשכח קצת סייעתא קאמר לה לרווחא לבסומי ומיהו ודאי דאי לא הוה אלא הך דרשה לא הוי מהני ולא מידי דאיכא למימר איפכא כדלעיל:

ולא תכחשו וכו׳ משלם קרן וכו׳. כבר הכריח הרא״ם ז״ל מהברייתא דת״כ ומהש״ס דפ׳ הגוזל דף ק״ו דהכא ברישא ל״ג משלם קרן וחומש אלא ה״ג לפי שנאמר וכחש בה למדנו עונש אזהרה מנין ועונש זה היינו עונש לחיוביה באונסין משעת כפירה דמשכפר ונשבע נעשה גזלן ואין לו עוד דין ש״ח אלא קמא ליה ברשותיה להתחייב אם נאנסה ומיירי הכ׳ ברישא בשלא הודה אלא כפר ונשבע ובאו עדים דליכא חיובא דחומש ואשם ודלא כרב ששת דאמר התם דאפילו לא נשבע איכא עונש דממון להתחייב באונסין מיד משעת כפירה דמסקי׳ התם דלא כוותיה אלא האי דעושי׳ קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר הוא אבל אי לא אשתבע לא ולפי המסקנא ל״ק קו׳ התוס׳ שם תימא דבממון מה שייך לא ענש אלא אם כן הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך וכו׳ ע״ש שלא הקשו כן אלא לסברת רב ששת דסבר דעונש דאונסין הוי עונש דממון כלומר דמשום כפירתו חייב אבל לפי המסקנא דהחיוב הוא משום שבועת שקר הא לא מיקרי ממון אלא עונש הוא משום שבועה ולא משום דררא דממונא ושייך שפיר לומר לא ענש אלא אם כן הזהיר אע״ג דהוי׳ עונש דממון כיון דעונשו הוא משום שבועת שקר דונשבע על שקר דכתיב בתר הכי אכוליה דלעיל קאי ובסיפא גרסינן גבי לא תשקרו משלם קרן וחומש דמיירי בנשבע והודה שאז למדנו משם העונש דחומש ואשם וכאן נכתבה האזהרה וה״ט דרש״י השמיט מאי דאיתא תו בת״כ על לא תגנובו מח״ל לפי שנאמר הגנבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנובו דהכא ודאי שייכא קושית התוס׳ משא״כ גבי לא תכחשו הואיל ומיירי בנשבע ומחמת שבועה הוא דמתחייב באונסין שייך שפיר לומר לא ענש אא״כ הזהיר ובזה מתורץ מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:

לא תגנובו וכו׳ אם גנבת סופך וכו׳. הר״ב ק״א כתב דמשום דכתיבי בהרדפת הוי״ו דרשינן הכי ודוחק דכמה אחריני כתיבי הכי בוי״ו ולא דרשינן כך אלא נלע״ד דמשום דכולה פרשה כתובה בלשון יחיד לא תעשוק לא תגזול לא תלין לא תקלל וכו׳ ומ״ש הני דכתיבי בלשון רבים אלא לומר לך דהני כלהו שייכי בהו דכל הגונבים סופם לכחש וכו׳ ומ״ש רבינו סופך לכחש סופך לשקר נראה דרוצה לומר סופך לכחש בעיקר הממון ושוב כדי לקיים דברו הוא משק׳ שאומר כמה דברי שקרים אחרים להקים בהם את דברו אשר כחש ושוב ישבע לשקר: