משכיל לדוד · שמות · פרק 11 · פסוק 5

עד בכור השבי למה לקו וכולי אע״ג דהכא בהתראה לא כתיב בכור השבי רק לקמן במעשה הקדים רש״י חקירה זו בכאן דאילו לקמן לא היה מקום לשאול למה לקו השבויים דדילמא טעמא דלקו אחריני לקו אינהו נמי שגם הם היו משתעבדים בהם ומיהו מדחזי׳ הכא גבי ההתראה שלא נזכר השבי אף על פי שבאמת גם הם לקו כנר׳ מן המעשה דא״כ צ״ל דהשאר שבאה להם המכה בשביל העון שכבר עשו לכך שייך להתרות בהם ולהזהירם לשוב מדרכם משא״כ השבויים שלא באה להם בשביל מה שעשו מלפנים אלא בשביל מה שהיו עתידים לעשות ולכך לא שייך להזהירם לשוב ממה שלא עשו עדיין כלל דגריעא אפי׳ מהתראת ספק. ומעתה צריך לדעת א״כ למה לקו השבויים כלו׳ מהו זה הדבר שעדיין לא עשוהו אלא שהיו עתידי׳ לעשות אם לא ילקו ומשני כדי שלא יאמרו יראתם וכו׳ וע״יל דהוצרך להביא זה לכאן משום דבעי רבינו לחקור אחר כך בסמוך בדבור שא״חז ולמה לקו בני השפחות וכי היכי דלא תימא ומ״נל דלקו דילמא עד בכור השפחה עד ולא עד בכלל. ולעולם לא לקו בני השפחות אלא דמדחזי׳ בתר הכי שלקו עד בכור השבי אפי׳ אם תפרש התם דלא עד בכלל מ״מ בני השפחות דעדיפי משבי הרי הם בכלל. ומעתה שפיר מקשה ולמה לקו בני השפחות. והשתא דאתאן להכי דעל כרחין עד בכור השפחה צריך לפרש עד ועד בכלל ה״נ יש לנו לפ׳ גם בכור השבי בכלל דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו קרא והשתא קשה ג״כ למה לקו השבויים ודוק:

וכל בכור בהמה לפי וכו׳ אע״ג דהמצרים לא אשכחן שהיו עובדים אל׳ לטלה וכדכתיב כי תועבת מצרים כל רועה צאן מ״מ הואיל והיו שם ערב רב משבויים ואומות אחרות שהיו עובדים לבהמות אחרות הוצרך להכות את כולם כדי שלא יאמרו האחרים קשה יראת׳ ולכך כל בכור בהמה ואע״ג דכשהקב״ה נפרע מהאומה נפרע מאלהיה תחלה וכדפי״רשי לעיל במכת דם ומ״ש הכא דכתיב תחלה בכור אדם ואח״כ בהמה דהיינו הע״ז י״ל דהיינו דוקא לענין ליקוי מלקה יראתן תחלה כמו שהיה בדם כדי שיראו עובדיהם שאין בהם ממש וישובו בהם מלעובדם אבל לענין ההשחתה הדין נותן לאבד לעובדיהן תחלה שהם החוטאים והעובדים ואח״כ לנעבד׳ ועמ״ש לק׳ בפ׳ מאדם ועד בהמה: