משכיל לדוד · ויקרא · פרק 23 · פסוק 11

והניף וכו׳ לעצור רוחות וכו׳. נ״ל משום דהנך תרתי טל ורוחות אינ׳ תלויים במעשה התחתונים דמשו״ה קי״ל בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר לפי שאין נעצרי׳ ואינם תלויים בתפלתן של ישראל כמו הגשמי׳ שאם זוכין שתקובל תפלתן יורדין גשמי ברכה ואם לא להיפך אבל אלו אינם כן לפיכך הוה מהני בהו תנופת העומר לעצור הרעות שבהן:

ממחרת השבת ממחרת יום טוב הראשון וכו׳. בברייתא בת״כ ומייתי לה במנחות פ׳ ר״י דף ס״ו איפליגו כמה תנאי להוכיח מנ״ל דלא מיירי קרא בשבת בראשית אלא ביו״ט הראשון ור׳ יוסי איהו ניהו דקאמר הך דמייתי רש״י ומסיים בה ועוד נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן וכו׳ ואמר רבא התם לכלהו אית להו פרכא לבר מתרתי תנאי בתראי ושם ביאר רבא גופיה לכל חד וחד מאי דאיכא למפרך ולהרבה מהם קאמר דאיכא למפרך ממאי דביו״ט ראשון קאי דילמא ביו״ט האחרון ולבסוף קאמר רבא דר׳ יוסי נמי חזי ליה פרכא והיינו דקאמר ועוד ע״ש. ומזה הק׳ מוהרא״ם ז״ל על רבינו דלמה בחר בזאת הראיה הראשונה דר׳ יוסי דאית לה פרכא כדקאמר רבא דר״י גופיה חזי ליה פרכא והיא אותה פרכא דכתיבנא לעיל באידך תנאי דממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט אחרון והו״ל לאתויי הראיה השניה דר״י דמייתי לה מג״ש. ותמה עוד על הרמב״ן ז״ל שכתב דבאמת זו הגדולה שבראיות עיין שם. ואנכי איש רש ונקלה דייקנא מ״ש דבכלהו טרח לאתויי הפרכא להדיא אף על גב דאית בהו טובא דפרכתן שוה אפ״ה איכפל רבא לבאר הפרכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ״ש בדר׳ יוסי דלא עבד הכי אלא אמר דר״י נמי חזי ליה פרכא ולא ביאר מה היא הפרכא דחזי ליה. מכח זה אני אומר דודאי לכלהו אידך אית להו פרכא באמת הילכך איכפל רבא לגלותה אבל לר״י לית ליה פרכא לפי האמת אלא משום דחש ר״י דילמא איכא איניש דלא ידע פירושא דקרא ויהא סבור למשכח ליה פרכא משו״ה הדר אמר ועוד. אבל לקושטא דמלתא לא צריכא כלל דליכא שום פרכא דמאי דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת פירושו כמ״ש בזוהר דישראל במצרים הוו דמין לאתתא במסאבותא דהיינו בנדתה וההוא יומא דנפקו ממצרים הוו באתתא ביומא דפסק מינה דמא דמסאבותא ומההוא יומא מה כתיב בה וספרה לה אוף הכא נמי וספרתם לכם וזהו ממחרת השבת ממחרת ההוא יומא דשבתו ופסקו מטומאת הנדה והיינו ודאי יומא קמא דביה נפקו מתמן. ומעתה למאן דידע פירושא דקרא האמיתי תו ליכא למיפרך ממאי דביו״ט ראשון דילמא ביו״ט האחרון דאי הוה בעי קרא מימר יום טוב אחרון לא הוה קאמר ממחרת השבת אלא לישנא אחרינא שיהיה משמע ממחרת יו״ט ומדקאמר שבת ש״מ דר״ל יום ששבתו וממילא תדע דהיינו יו״ט ראשון. אלא דר״י חזי ליה פרכא מאיזה מאן דהוא דלא ידע פירוש דקרא אלא אדמפרש שבת לשון שבות ולא לשון שביתה ולדידיה ודאי דתיקשי ממאי דבראשון ומשו״ה קפיד ר״י להביא ראיה אחרת לסתום פיהם של הבאים לחלוק אבל קושטא קאי דשבת רוצה לומר שביתה ופיסוק ולא קשי׳ באמת כלל ורבא דידע קושטא דמלתא לא גילה הפרכא כמו באידך אלא קאמר דחזי ליה ובכוונתו כדאמרן. ומעתה יפה כיון רבינו ויפה אמר הרמב״ן שזו הגדולה שבראיות דקושטא הכי למאן דידע פירושא דקרא כפי מה שגילו חכמי הזהר האמיתיים: