משכיל לדוד · ויקרא · פרק 20 · פסוק 21

נדה היא וכו׳ ורבותינו דרשו לאסור העראה וכו׳. איברא דהכי אמרינן בר״פ הבא על יבמתו דף נ״ד אשכחן נדה שעשה בה המערה כגומר שאר עריות מנין אתיא מאשת אח דכתיב בה נדה היא וכי אשת אחיו נדה היא אלא כנדה מה נדה בהעראה אף אשת אח בהעראה ומיהו הדר פריך מה לאשת אח שכן בידו לרבות דאי בעי מקדש ואזיל כי אלפא אלא אתיא מאחות אב ואחות אם דכתיב בהו כי את שארו הערה וכדכתיב לעיל מהברייתא דת״כ דמפיק להו לכולהו במה הצד מנדה ואחות אב והדר פריך מה להצד השוה שבהן וכו׳ ומסיק אלא א״ר יונה אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וכו׳ הוקשו כל העריות לנדה מה נדה בהעראה אף כל בהעראה. ואלא נדה דכתיב׳ גבי אשת אח למה לי לכדרב הונא וכו׳ מה נדה אע״פ שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסור׳ בכרת אף יבמה אף על פי שלאחר מיתה מותרת בחיי הבעל אם גירשה חייב עליה היבם בכרת והעראה דגבי אחות אב נמי דריש לה התם לדרשה אחריתי ע״ש ומעתה קשה טובא על רבינו ז״ל אמאי מייתי דרשה דלא קיימא במסקנא דפרכי׳ עלה כאשר הראת וטפי הו״ל לאתויי בפ׳ אחרי מות דרשה דר׳ יונה דמקשי כל העריות לנדה כדמסיק הש״ס והוא גם כן דרש קרוב לפשט ולמשמעות הכתוב טפי מדרשה זו והכא כיון דפי׳ נדה היא ע״פ פשוטו מנודה ומאוסה תו לא הוה צריך למידי ואי קשיתיה דסוף סוף לא היה צריך הכתוב לומר נדה היא דידוע הוא שהשכיבה הזאת מאוסה וכל העריות מאוסות הן ולכך רצה להסביר יתורא דקרא ע״פ אגדת רבותינו הו״ל לאתויי מאי דמסיק הש״ש כדלעיל. ותו אמאי לא אייתי נמי מאי דדרשו נמי על ההעראה דלעיל הכתובה גבי אחות אב בפרט שהיא ברייתא מפורשת בת״כ ותמהני מהגאון הרא״ם ז״ל דכל רז לא אניס ליה למה לא העיר בזה על רבינו ולי צ״ע: