משכיל לדוד · בראשית · פרק 47 · פסוק 28

ויחי פירש״י ז״ל למה פ׳ זו סתומה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דק״ל לרש״י שתיבות הללו ויחי יעקב בארץ מצרים וכו׳ יתירי נינהו דהא כתיב לעיל בסמוך וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן והתם הו״ל לסיומי ולמכתב וישב ישראל וכו׳ י״ז שנה ובהך קרא לא הול״ל אלא ויהי ימי יעקב שני חייו וכו׳ אלא מוכח דה״ט דאי הוה כתב הכי הוה משתמע שהפסוק הזה הוא נקשר עם ההוא דלעיל שהכל פרשה אחת הואיל והוצרך הכתוב להסמיכם בלי הפסק כלל ככל שאר הפרשיו׳ לטעם שכתב רש״י ולכך כדי להודיע שזו פרשה אחרת הדר וכתב אלה הדברים ויחי יעקב וכו׳ להודיע שזה ענין נפרד ואינו דבק עם הפסוק דלעיל ולכן חזר לכתוב והשתא מאחר שידענו שהיא פרשה בפ״ע קשה ולמה באמת פ׳ זו סתומה ומשני שכיון שנפטר וכו׳ ואין להק׳ לטעם זה דא״כ הו״ל לסתום פ׳ שמות דהכא אכתי יעקב קיים הוה דהתם א״א לסתום לפי שהוא תחלת ספר אך ק׳ דהיכי קאמר שמיד שנפטר יעקב התחיל השעבוד והלא רש״י גופיה כתב בפ׳ וארא על פ׳ ושני חיי לוי שכל זמן שא׳ מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד והכי מוכחי קראי דבריש פ׳ שמות והרא״ם ז״ל תירץ שמיד שמת יעקב היה בפה רך ואחר כך בפרך ק׳ דהא הך דויעבידו מצרים וכו׳ בפרך דמניה דרשי בפה רך ההוא נמי כתיב אחר וימת יוסף וכל אחיו תדע דפליגי אמוראי דאיכא מ״ד בפה רך ואיכא מ״ד בפריכה ופשיטא דבההוא זימנא דמיירי מ״ד בפריכה מיירי נמי מ״ד בפה רך דאל״כ לא פליגי ונלע״ד דמ״מ מיד אחר מיתת יעקב אע״ג דהוה יוסף קיים מיד ראו סימני שעבוד וכדאמרי׳ נמי בפ״ק דסוטה מ״ש מעיקרא דכתיב ויעל יוסף לקבור וכו׳ ויעלו אתו כל עבדי פרעה וכו׳ והדר וכל בית יוסף ואחיו וכו׳ ומ״ש לבסוף דכתיב וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכו׳ אר״י בתחלה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד וכו׳ הרי דמיד אחר מיתת יעקב התחיל סימן לשעבוד שהיו המצריים רוצים להשתרר עליהם ובר מן דין חזי׳ נמי שיוסף עצמו לא היתה גדולתו כ״כ כמו אביו שהוצרך לדבר עם בית פרעה ולחלות פניהם שיתחננו לפרעה שיניחהו לילך לקבור את אביו שכן כתיב אם נא מצאתי חן וכו׳ והיכן גדולתו וקורבתו עם המלך אלא שמיתת הזקן עשתה רושם ולפי׳ זה דייקי שפיר דברי רש״י שכתב מצרת השעבוד וכו׳ ולא קאמר מן השעבוד שלא היה שעבוד ממש אלא סימן המורה צרת השעבוד שהיה עתיד לבוא ומה שהוצרך להביא ד״א היינו דלפי׳ זה ק׳ דסוף סוף מאי קמ״ל הא כל זה מעצמו מובן מקראי דלקמן ולא היה צריך סתימה זו ללמד זה ואין לומר דלפי׳ שני נמי ק׳ הכי דהא נמי מובן מעצמו ממ״ש שם האספו ואגידה וכו׳ באחרית הימים והדר אמר הקבצו ושמעו וכו׳ ואמר מילי אחריני לפי שנסתם ממנו וכדפירש״י התם ליתא דמנא לן דמ״ש את אשר יקרא אתכם וכו׳ דר״ל שעת הקץ דילמא מקרים אשר יקראו באחרית וכדחזי נמי שאמר להם לא יסור שבט וכו׳ אוסרי לגפן וכו׳ וכן כמה מילי העתידים להיות וזהו אשר יקרא וכו׳ ולכך הוצרך לסתימה זו להודיע דהקץ דוקא הוא שרצה לגלות אלא שנסתם והא דלא סגי ליה בהך פירושא לחוד משום דק׳ דליסתמיה התם בפ׳ ויקרא יעקב וכו׳ דשפי׳ מינכרא מלתא אף על גב שאינו בתחלת הפרשה דמהענין בעצמו מוכח דמלתא באפי נפשה היא דעד האידנא היה מדבר עם יוסף והשתא קרא לבניו וגם הלשון מוכיח כן מדהדר והזכיר יעקב ואם הוא ענין אחד הול״ל ויקרא אל בניו לחוד: