משכיל לדוד · שמות · פרק 29 · פסוק 14

תשרוף באש לא מצינו וכו׳ לאו דוקא זו בלבד אלא ר״ל זו ודכוותה דהיינו עגל לחטאת של ח׳ למלואים שהוא ג״כ חטאת חצונה נשרפת וכפי״רשי בר״פ שמיני אלא לתרוייהו קרי להו של מלואים. ואע״ג שזה היה גזרת מלך להוראת שעה מ״מ אפ׳ למיהב טעמא למלתא דכיון שפר חטאת זה היה לכפר על עון העגל כדפי״רשי לעיל ובת״כ במכילתא דמלואים תנינן בה דפר זה משל אהרן היה שהיה לכפרה עליו וא״כ הוה כמו פר הכהן המשיח כי יחטא לאשמת העם דכתיב בויקרא והקריב על חטאתו פר וכו׳ ואותו הפר היה דמו נכנס לפנים כמבואר שם. וא״כ ה״נ מדינא הכי מיבעי ליה למיהוי להכניס דמו לפנים הואיל והוא דומיא דפר כהן משיח אלא דמשום דאין קטיגור נעשה סניגור נר׳ דמשום ה״ט לא נכנס דמו לפנים כדינו דהשתא דאינו אלא בחוץ ליכא ביה משום אין קטיגור וכו׳ כדמסיק בר״ה גבי שופר של פרה דפריך והאיכא בגדי זהב דכ״ג ומשני בפנים קא אמרי׳ וגבי שופר אצטריך למימר דכיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי דמוכח דבחוץ ליכא משום אין קטיגור וכו׳ ולכך שינה הכתוב בפר זה משאר פר כהן משיח ונעשה בחוץ דוקא א״נ י״ל דמטעמא אחרינא שינה הכתוב בפר זה שנעשה בחוץ להודיע שאהרן לא חטא אלא למראית העין אבל לבו היה לשמים. ולכך ה״נ לא היה צריך כפרה על הפנימיות אלא על החיצוניות לכך הצריך הכתוב שלא תעשה חטאתו לפנים אלא בחוץ לרמוז זה והילכך כיון דמן הדין הוה ליה להיות חטאת פנימית ככל פר כהן משיח אלא דמטעמי דלעיל אשתני מ״מ בענין הבשר נשאר דינו ככל חטאת פנימית וכדין פר כהן משיח להיות נשרף: