משכיל לדוד · במדבר · פרק 3 · פסוק 39

אשר פקד וכו׳ נקוד וכו׳ הא ודאי שהמכוון לומר שלא היה בכלל הנמנין כמו שהוכיח הרב מוהרא״ם מהש״ס דפ״ק דבכורות. ומיהו דא קשיא דקאי במונין וממעט נמנין. ונלע״ד לומר דודאי במונין לא מתוקם דא״כ קשו קראי אהדדי דלעיל כתיב וידבר ה׳ אל משה פקוד את בני לוי וכו׳ ועוד כתיב ויפקוד אותם משה שמכל זה נראה שמשה לבדו המונה והכא כתיב אשר פקד משה ואהרן. ואם תאמר דמש״ה מהני הניקוד למעטו והשתא תו לא קשו קראי אהדדי סוף סוף אכתי ק׳ דלא לכתוב ואהרן כלל ולא יצטרך הניקוד וממילא אימעוט מדכתיב לעיל ויפקוד אות׳ משה א״ו לא מתוק׳ במונין ואם אינו ענין למונין תנהו ענין לנמנין דאצטריך קרא למעטו דסד״א הואיל וגם הוא משבט לוי שהיה גם הוא בכלל המספר של כ״ב אלף קמ״ל דלא. והכי מדריש דידוע מאי דאמור רבנן כ״מ שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה וכ״מ שהכתב רבה אתה דורש הכתב והכא שכל התיבה כתובה ונקודה צריך לדרוש על זה הדרך. ואהרן אה״נ דצריך לקרות אבל אינו נקרא עתה במקום כתיבתו לכך אתי הניקוד לומר סמי מכאן ואהרן ותנהו למטה בסוף הפסוק כאילו כתיב שנים ועשרים אלף ואהרן לומר שאהרן היה מלבד הכ״ב אלף הנמנין ואילו כתב קרא הכי בהדיא כ״ב אלף ואהרן ה״א דלעולם נמי נמנה והיו בין כלם כ״ב אלף ואחד אלא דכתיב קרא אהרן לעצמו מחמת חשיבותו מש״ה לא נזכר אצל המנין:

שנים ועשרים וכו׳ אותן ש׳ לוים בכורות וכו׳ כלו׳ דטעם הפדיון לבכורות הוא לפי שעד עתה היו קדושים לעבוד עבודה ועכשיו נפסלו ויוצאין לחולין והנו דומי׳ דקדשים שנפסלו שיוצאין לחולין בפדיון ומעתה גם בכורי הלוים שגם הם נפקעו מן ההקרבה מהטעם דכתיבנא לעיל נמצא שגם הם נקראו יוצאים לחולין הואיל ואינם ראוים עוד להקריב. וא״כ גם הם היו צריכים פדיון ולפי הנראה גם הם היו צריכים לתת ה׳ סלעים אלא שלא הוזקקו ליתן לפי הצד קדושת לויה שבהם עתה דהיינו שירות כלו׳ עבודת הקדש סגי להפקיע אותה קדושה דהקרבה ומ״מ לא מצי מהניא נמי להפקיע ג״כ קדושת בכורי ישראל. וזהו כוונ׳ רבינו ומתורץ מה שהק׳ הש״ח בשם הנח״י ע״ש: