משכיל לדוד · בראשית · פרק 1 · פסוק 28

וכבשה חסר וכו׳ ועוד ללמדך וכו׳ פי׳ דק״ל דמה שייך לענין ברכה דאדם לומר וכבשוה דהיינו את הארץ דאמאן קאי אי על כללות המין האנושי לא יתכן דלא שייך לשון כיבוש אלא במלחמה שנלחמים זה עם זה וחד מנייהו נוצח וכובש את ארץ חבירו תחת רשותו והכא כל הארץ כולה נתן השי״ת לבני אדם מעיקרא למקומתם בארצותם ולא אדונים לאלה בלעדם ולא שייך כיבוש ואי קאי לעתיד על המלכים המדיינים זה עם זה וזה כובש את זה הא נמי לא שייך ליכתב גבי ברכה דאדם שאם היא ברכה לכובש הרי היא קללה לנכבש לכך הוכרח רבינו לאפוקיה מפשטיה ולפרש דודאי לא אתא אלא לדרשה וכינוי וכבשה קאי על האשה שהאיש כובש אותה בבית והיינו דכתיב וכבשה בלא וי״ו ויש אם למסורת ומיהו משום דסוף סוף וכבשוה קרינן ולכ״ע היכא דאפשר למדרש תרווייהו מקרא ומסורת דרשי׳ וכמו שהכריחו התו׳ ז״ל בריש סנהדרין ה״נ הדר דרשי׳ דרשה אחריתי שהאיש שדרכו לכבוש מצווה וכו׳ ויהיה כינוי וכבשה על הארץ נמצא דמהני מקרא דקרי׳ וכבשוה למדרש כאילו כתיב תרי זימני וכבשה וכבשה חד שב הכינוי לאשה וחד לארץ כך נר׳ כוונת רש״י ז״ל מדלא כתב ד״א ללמדך וכו׳ כדרכו בכל כה״ג ש״מ דר״ל דאיתא להא ואיתא להא ויתכן זה אליבא דר׳ אלעזר בשם ר״י בן זמרא דבב״ב דסבר כרבנן דהאיש מצווה על פו״ר ולא האשה ודריש וכבשה לומר האיש שדרכו לכבוש וכו׳ ולדידיה י״ל דמ״מ אהני מקרא לדרוש נמי אידך דרשה דר׳ יוחנן ב״ב שהזכ׳ כובש הנקבה וכו׳ וע״ד דכתיב אבל לריב״ב דס״ל דהמצוה אתרווייהו קאי וסבר יש אם למקרא אה״נ דלא אתא אלא לאידך דרשה. והרא״ם ז״ל כתב ע״ד רש״י שאין כוונתו שלמדנו מוכבשה שני עניינים וכו׳ שהרי האומר זה אינו אומ׳ זה והאומ׳ זה אינו וכו׳ אלא ה״פ למדך ע״ד ריב״ב וכו׳ ועוד לימדך ע״ד ר״א בן ר״י בן זמרא וכו׳ וע״ש ולעד״ן ברור דמדלא כתב ד״א כוונתו כדלעיל ושפיר מצי׳ למימ׳ דאע״ג דריב״ב לית ליה דר״א ר״א מיהא אית ליה נמי אידך דרשה דריב״ב על הדרך האמור: