משכיל לדוד · בראשית · פרק 1 · פסוק 26

נעשה אדם ענותנותו וכו׳ ולפי וכו׳ פי׳ דרבינו ז״ל הוצרך לתרי טעמי חד על עיקר טעם ההמלכה וחד על כתיבתה בתורה דאילו מטעם שלא יקנאו סגי להמלכה בעצמה אבל אין זה מכריח הכתיבה ולכך צריך ג״כ לטעם לימוד הענוה וליכא למימר נמי דמטעם ענוה לחוד סגי דכיון דצריך ליכתב הוצרכה ההמלכה להיות באמת בהכרח דמ״מ אמאי קפיד לעשות לימוד זה בבריאת האדם טפי מכל שאר הנבראים א״ו איכא נמי טעם הקנאה. אחר זמן רב האיר אל עבר פנינו אור חדש ס׳ בני יהודה להרב הגדול מוהרר״י עייאש נר״ו וראיתי שם בלשונות רש״י שכתב כדברינו וחדאי נפשאי שזכיתי בעניי להיות פותח כוון לדעת עליון. אריא דבי עילאי:

בצלמנו בדפוס שלנו. אינו נר׳ לפע״ד מ״ש המפרשים ז״ל שהכרחו של רבינו לפי שאין למעלה שום צלם ותמונה כדכתיב כי לא ראיתם כל תמונה שהרי בתר הכי על בצלם אלהים ברא אותו פי׳ רבינו צלם דיוקן יוצרו הוא וע״ד שמתבאר שם יוכל להתפרש גם בכאן אלא נראה שכוונתו לדייק שינוי הלשון דכתיב בצלמנו כדמותנו ואי הוה כתיב כצלמנו בכף כמו כדמותנו בודאי היה מפרש ה״נ כצלם דיוקן שלנו אבל מדשני קרא וכתב בצלמנו בבי״ת מכח זה ניחא ליה לפ׳ בדפוס שלנו ותהיה בית דבצלמנו בי״ת הכלי כמו בזעת אפיך וכן רבים ועפי״ז נמי ניחא מאי דכתיב לקמיה בצלמו בצלם אלהים וכו׳ דאל״כ הרי הלשון כפול:

וירדו וכו׳ יש בל׳ הזה וכו׳ כלו׳ מדלא כתיב וימשלו כדכתיב אח״כ ואתה תמשל בו ש״מ בא לידרש מקרא ומסורת ירדו בחיר״ק היו״ד מל׳ רידוי ששרשו רדה וירדו ביו״ד ציר״י מלשון ירידה ששרשו ירד ולפי המקרא בי״ת דבדגת הים א״ש כפשטה אמנם לפי המסורת צריך לפ׳ שהוא בי״ת במקום מ״ם ויהיה פירושו וירדו מדגת הים וכו׳ שכן מצינו בשמושי הבי״ת שפעמים משמשת במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם וגו׳: