משכיל לדוד · דברים · פרק 1 · פסוק 13

אנשים וכי תעלה וכו׳. עיקר ההרגש דמדכתיב חכמים ונבונים וכו׳ ממילא משמע דלאו בנשי׳ עסיקי׳ וא״כ אנשים למה לי. והשתא א״ש דדוקא הכא משום דתיבת אנשים יתירא הוא דדרשי׳ הכי. וממילא תדע מ״ט דרש״י דלעיל גבי מרגלים דכתיב שלח לך אנשים לא פירש מידי. רק בתר הכי דהדר כתב כלם אנשים

חכמים כסופים. נראה דתרתי קשיא ליה למר חדא דמדכתיב אנשים ופי׳ צדיקים פשיטא דחכמים הם דתנן ולא ע״ה חסיד. ועוד דבמאי דכתיב נבונים לא הוה צריך לכתוב חכמים דחכם הרי הוא בכלל נבון דא״א להיות נבון עד שיהא חכם ברישא. ולכך פירש דחכמים קאי אאנשים כלומר שיש להם חכמה כיצד יעשו כדי שיתקיימו אנשים דהיינו צדיקים והוא ע״ד אומרם ז״ל לעולם יהא אדם ערום ביראה ופירש מהו התיקון שהם כסופים דהיינו ביישנים כארז״ל כל שיש לו בושת פנים אינו חוטא:

וידועים וכו׳ שאם בא לפני וכו׳. אע״ג דמרע״ה ברוח קדשו היה יכול להכיר ולידע הכל ותמצא שכך א״ל יתרו ואתה תחזה ופירש״י ברוח הקדש שעליך. מ״מ משה לא רצה לסמוך על חכמתו. א״נ שאמר כן לישר׳ להפיס דעתם ותלה הגדולה והבחירה בהם:

בראשיכם ראשים ומכובדים וכו׳ דא״לכ הו״לל ואשימם ראשים עליכם מאי ראשיכם. א״ו רוצה לומר על ראשיכם ממש אשימם שתהיו נוהגים בהם כבוד. ומיהו אכתי לא דייקא בי״ת דבראשיכם והו״לל לראשיכם או על ראשיכם. לכך פירש ואשמם חסר יו״ד וכו׳ דהשתא א״ש דה״ק ואשמם תלויות בראשיכם דהיינו בדייניכם. ובזה א״ש דמש״ה הפך רש״י הסדר דתחלה פירש בראשיכם ואחר כך ואשמם. אך ק׳ דא״כ הו״לל ואשמכם בראשיכם. א״נ ואשמם בראשם. ונ״ל שאף זה לכבוד ישראל כינה הדבר שלא לנוכח שלא לייחס האשם אליהם וה״ק ואשמם של הפושעים בראשיכם. והר״אם ז״ל הרגיש בקושי זה. וכתב אין מקשים על הדרש ולי נראה ברור כדכתיב: