משכיל לדוד · דברים · פרק 16 · פסוק 19

כי השחד וכו׳ משקבל וכו׳. וא״ת ואמאי לא פירש״י כדפי׳ בפ׳ משפטים דאפילו חכם גדול סוף שישכח תלמודו דכהה מאור עיניו ושמא י״ל דהכא דייק מדכתיב יעור עיני חכמים ותיבת עיני יתירה דידוע שהעורון הוא בעינים והול״ל יעור חכמים וכדכתיב התם יעור פקחים אלא דה״ק מלבד מה שאמור במקום אחר שמעור הפקחים עצמם דלבסוף ישכח תלמודו דכהה מאור עיניו דהיינו עורון בעין השכל ועורון בעין בשר בר מן דין נמי מעור עיני החכמים דהיינו בדין זה שהוא יושב ודן יעור עיניו כי עינים לו ולא יראה זכות לזכאי. ומאי דדרוש התם במשפטים שיכהה גם כן מאור עיניו ה״ט דאילו משום חכמה לחוד הול״ל חכמים כי הכא אלא מדקאמר פקחים משמע פקח בעינים ממש ואי לההוא לחוד הול״ל יעור ותו לא דפשיטא דבפקח מיירי דבעור כבר לא שייך תו למימר יעור:

דברי וכו׳ המצודקים וכו׳. דליכא למימר דקאי על דברי הדיינין דהיכי קרי להו צדיקים אם לוקחים שחד בשלמא חכמים דלעיל ניחא אבל צדיקים ליכא למימר ואין לומר נמי דקאי על הצדיק בדינו שיסלף עליו הדין לחייבו דא״כ הול״ל צדיק ולא צדיקים לכך פירש דברים המצודקים. אך ק׳ דסוף סוף היינו יעור עיני חכמים לפי מה שפירש״י לעיל ותרתי ל״ל. וי״ל דההוא דלעיל יעור וכו׳ מיירי כשנוטל מא׳ מהבעלי דינים דא״א שלא יטה את לבו להפוך בזכותו ויסלף דברי צדיקים היינו אם נוטל מתרווייהו בשוה דהא נמי אסור מדאורייתא משום שחד לא תקח אם אינו שכר בטלה דמוכח כדאי׳ בכתובות פ׳ שני דייני גזלות והתם לא שייך טעמא דלעיל הואיל ומשניהם נוטל בשוה ומש״ה אצטריך אידך טעמא ויסלף וכו׳ דאפ״ה הואיל ועובר ונוטל שחד השחד מטמטם לבו ולא ידע אמיתות הדין: