משכיל לדוד · דברים · פרק 6 · פסוק 7

לבניך אלו התלמידים וכו׳. דק״ל שצווי זה ללמוד לבנים כבר נכתב לעיל בהך פרשתא והודעתם לבניך וכו׳ ולכך פירש דהכא צווי כולל לכל איש ישראל ללמד לתלמידים דקרויים בנים ומאי דמייתי ג׳ ראיות שהתלמידים קרויים בנים כלהו צריכי דאילו מבנים אתם לה׳ איכא למדחי שאני קב״ה שישראל הם בניו ממש וכדכתיב הלא אב א׳ לכלנו הלא אל א׳ בראנו ונשמותינו אצולות מאתו ית׳ חלק אלהי ממעל ולכך ודאי קרויים בנים ואי מההוא דבני הנביאים דילמא נביאים שאני ואי מחזקיהו דילמא מלך שאני. ומ״מ הראיה יותר עצמית היא מבני הנביאים ואע״ג דדחי׳ לה אינה דחייה כ״כ דאדרבא י״ל חכם עדיף מנביא וה״ט דהר״מ ז״ל בריש ה׳ ת״ת לא מייתי רק לזאת. ומ״מ מאי דמסיים הכא רש״י וכשם שהתלמידים וכו׳ כך הרב קרוי אב וכו׳ לא ידענא מי הכניסו לזה דבל״ז קרא דהכא ניחא דהואיל והתלמידים קרויים בנים שפיר קאמר ושננתם לבניך. ואפשר לומר דכוונתו משום דאיכא למידק סוף סוף לו יהיה דהתלמידים קרויים בנים מ״מ אמאי אצטריך קרא לאפוקינהו לתלמידים בל׳ בנים לימא ושננתם לתלמידך וכ״ת היא גופה קמ״ל דתלמידים קרויים בנים הא לא צריכא דכבר קדם לנו לימוד אחר על זה בפ׳ ואלה תולדות אהרן ומשה לכך קאמר רש״י דתרווייהו צריכי חד ללמד לתלמידים שקרויים בנים וחד ללמד על הרב שקרוי אב דקושטא הכי כדאשכחן אבי אבי. ועם היות שקצת דחוק לומר שזו כוונת רש״י לא ידענא מלתא דעדיפא מינה ותמיהא לי על מוהרא״ם ז״ל ודישרן סמיכין שלא העירו בזה:

ודברת בם וכו׳ עשם עיקר ואל תעשם טפל. פי׳ עשם עיקר כדי שתלמדם ואף אחר שלמדת ונתחכמת אל תעשם טפל לומר כבר למדתי חכמת התורה עכשיו אלך ואלמד חכמות חצוניות אלא בם ולא בדברים אחרים כן נ״ל לפ׳ הכפל: