משכיל לדוד · דברים · פרק 3 · פסוק 24

ה׳ אלהים רחום בדין. ואע״ג דגבי אברהם נמי כתיב כך ה׳ אלהים במה אדע וכולי ולא פירש״י מידי ה״ט דהתם ניחא דקודם שנימול לא הוה שריא עליה אלא ההוא דרגא תתאה והיינו אדנ״י ואפי׳ אח״כ הרי סודו בחסדים דאימא כמבואר בס׳ הליקוטים ובכמה מקומות בכתבי הרב זלה״ה וה״ס הוי״ה בניקוד אלהים ולכך הזכיר שניהם אבל הכא גבי משה ק״ל אמאי הזכיר כך לכך פי׳ דהוי״ה בניקוד אלהי״ם ר״ל רחום בדין ואדנ״י ידוע שהוא דין גמור וכוונת מרע״ה בתפלתו משום דב׳ גזרות נגזרו עליו א׳ במצרים עתה תראה וכו׳ ושם נאמר אדני למה הרעות וכו׳ ואותה הגזרה עדיין כולה דין אבל השנייה שהיתה בנדר וידוע שהנדר סודו באימ׳ דתמן הוי״ה בניקוד אלהי״ם כדאמרן ואמר משה שזה רחום בדין דסבר שכבר הותר והיה מתפלל על הראשונה שהיא דין:

אתה החלות פתח וכו׳ וא״ת בשלמא התם בעגל הפתח מבואר במ״ש לו ועתה הניחה לי אבל הכא מהו הפתח. וי״ל שהפתח הוא מ״ש בפרשת פנחס עלה אל הר העברים וכו׳ וראית וכו׳ על אשר וכו׳ ומה היה צריך לומר לו על אשר וכו׳ הרי היה ידוע לו טעם הגזרה שכבר נאמר לו בשעת הדין יען לא האמנתם וכו׳ לכן וכו׳ אלא מוכח לפתוח לו פתח וכו׳ ויהיה החלות מל׳ לא יחל דברו דהיינו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ע״י פתח א״נ החלות מל׳ ויחל דהיינו תפלה ובא בל׳ מפעיל כלו׳ נתת לי מקום להתפלל:

ואת ידך זו ימינך וכו׳. אע״ג דפשטיה דקרא איפכא משמע דגדלך היינו גדולה שהוא החסד וממילא דידך היא הגבורה מ״מ לא ניחא להו לרז״ל לפרושי הכי שהרי כוונת מ״ר בתפלתו לעורר החסד ולא הגבורה והדין לכך פירשו זו ימינך וכו׳ והכוונה מבוארת לי״ח דימינך עם האותיות גי׳ ע״ב ומ״ב רמז כלילת שמאלא בימינא עיין במאורות נתן וא״כ את גדלך הוא חסד פשוט ואת ידך זו ימינך וכו׳ היינו כללות הדין בחסד למתקו וה״ז מכוון למ״ש רחום בדין ובתר הכי פי׳ החזקה שאתה כובש ברחמים וכולי פי׳ שכללות שמאלא בימינא נעשה ע״י קו האמצעי ת״ת שהוא רחמים והכרחו לפ׳ כן ולא לומר דידך החזקה הכל דבר א׳ מכח הפסק הטעם דידך יש בו טעם מפסיק טפחא ואם אית׳ שהוא נמשך עם החזקה הו״ל לינקד בשופר הולך וכיוצא:

אשר מי וכו׳ ולפי פשוטו וכו׳. הניח הפשט באחרונה משום דלפי פשוטו אינו מתיישב כל אריכות הדברים את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל וכו׳: