משכיל לדוד · בראשית · פרק 8 · פסוק 2

ויסכרו וכו׳ כשנפתחו וכו׳ ההרגש הוא דכלהו מילי יתירי נינהו דהוה סגי למכתב ויכלא הגשם וכו׳ וממילא הוה ידעי׳ דא״א להיות זה אלא א״כ נסתמו המעיינות וארובות השמים ומאי קמ״ל באמרו ויסכרו ולכך תירץ דהיא גופה קמ״ל קרא מעינו׳ ולא כל מעינו׳ דנשתיירו אותן שהן צורך לעולם ולאו למימרא שהן צורך גמור דא״א בלעדם דא״כ אמאי לא קבעם הבורא בעולם מעיקרא בששת ימי המעשה אלא לעולם עיקר מה שנשארו לא היה אלא לזכר עולם לדורות הבאים כדי שיקחו מוסר ואמנם כיון הש״י להניחם בענין שיהא בהן הנאה לעולם. והא דחשיב חד מנייהו חמי טבריא אין מזה הכרח דסבר כמ״ד בפ׳ פרת חטאת דירד מבול לא״י דשפיר מתוקם אפילו למ״ד לא ירד דהא מסיק התם דלדידיה נמי אע״ג דמבול לא נחית מ״מ חמימות והבלא דמבול התם נמי הוה כלו׳ שנכנסו מימי המבול בה כשנתפשטו בעולם דהא כתיב מכל אשר בחרבה מתו והנהו דהתם נמי בהבלא מתו. ושוב מצאתי כך מבואר ברבינו בחיי דאע״ג דלא ירדו גשמים על א״י וגם לא נבקעו מעינות תחתיה מ״מ מי המבול שבשאר ארצות נכנסו לתוכה וא״כ ממילא כל המימות של א״י נמי מהבלא דמבול נתחממו וחמי טבריא כא׳ מהן והן הנה נשארו לזכר לדורות עולם כדאמרן: