משכיל לדוד · ויקרא · פרק 5 · פסוק 17

ולא ידע ואשם וכו׳. ר״י הגלילי אומר וכו׳ רבי יוסי אומר וכו׳. כל דברי התנאים הללו הנס כתובים בת״כ ויותר מהמה איכא נמי תנאי אחריני דדרשי שאר מילי דאגדתא וידוע הוא שאין דרכו של רש״י בפירושו לאתויי ממילי דאגדתא אלא מה שצריך להבנת הכתוב ומה שמתיישב בו המקרא דבור על אפניו ואין עוד מלבדו כאשר גילה דעתו הוא גופיה בכמה מקומות אבל כאן בדבור זה לכאורה נטה מני דרך שהאריך הרבה בהעתיק כל האגדות האלו דלפי הנר׳ אין להם אפי׳ שייכות למקרא זה כלל לבד ממלתיה דרבי יוסי הגלילי דקאי אהך קרא אבל כלהו אידך הם תורה מבחוץ. ודא עקא דמאחר דנחית להעתיק מה שמצא בת״כ ממילי דאגדתא על פ׳ זה אמאי גייז ולא מייתי לכלהו ומה נשתנו אלו מאלו. ברם אחר העיון נר׳ דהיטב הדק רבינו זכרונו לברכה כי ארחיה דרך המלך להעתיק מדרשת רז״ל מה שצריך ליישב איזה דקדוק או איזו קושיא בלשון הכתוב והיינו דבתחלה מייתי מלתיה דר״י הגלילי ליישב מאי דכתיב ולא ידע ואשם דלכאורה מלת ואשם יתירה דבשלמא לעיל דכתיב והוא ידע ואשם ניחא דרוצה לומר שנודע לו שחטא אבל הכא דמיירי שלא ידע מאי שייך לומר ואשם לכך מייתי דרשה דר״י הגלילי דדריש הכי ומה זה שלא ידע אפ״ה עונשו הכתוב למי שאשם עאכ״ו שישא עונו ואין רצ״ל מי שהוא מזיד דההיא פשיטא אלא ה״פ זה שלא ידע מעולם שהיה שם חלב אפ״ה צריך כפרה אף על גב דאין להאשימו במה שאכלו שהרי לא ידע כדי שיזהר כ״ש מי שידע בתחלה שהיה שם חלב ולא נזהר לשום בו סימן כדי שלא יבוא לאכלו ושכח ואכל דפשיטא דצריך לבקש כפרה שהרי אשם הוא כדאמרן. ושוב ק״ל לרש״י בלישנא דהך קרא דכתיב ואם נפש כי תחטא וכו׳. ולפי פשוטו הם דברים משוללי ההבנה דבשלמא אם הוה כתיב ואם נפש תחטא א״נ ונפש כי תחטא היה ניחא דומיא דכלהו אידך דבפ׳ אבל ואם נפש כי תחטא אין לזה פשט. ולא מצא רבינו דבר ליישבו עפ״י פשוטו אלא בהכרח לומר שנתכוון הכתוב לאיזו דרשה ולזה באו רבותינו ודרשו בכמה אנפי ר״י דריש דהכתוב בא לרמוז שנוכל לידע מתן שכרן של צדיקים בק״ו מאדם הראשון וה״ק הכתוב ומה אם נפש שהוא אדה״ר כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה כלומר מצוה אחת שהיא לא תעשה והוא היה החוטא ונתן הדין כי גם מי שאין לו אשם ולא ידע מזה כלל אפ״ה ונשא עונו של אדה״ר כל אדם יהיה מי שיהיה כטוב כחוטא מקרה א׳ לכל דורותיו אחריו ממילא נשמע מזה ק״ו למדה טובה ולא הוצרך הכתוב לכתוב הק״ו בפי׳. ומ״ש ר״י היושב מן הפגולים והנותרים והמתענה ביום הכפורים איכא למידק אמאי נקט אלו וא״ש לפי מ״ש בס׳ שתי ידות למוהר״א חזקוני זכרונו לברכה בדרוש ראשון שחטאו של אדה״ר היה שפירות האילן היו קדש קדשים והביא שם דמה שאכל היו פירות הנושרין מן האילן ואסורים באכילה כמו פיגול ונותר עוד הביא שם בשם האר״י שאם היה ממתין אדה״ר איזו שעות עד הלילה לא היה איסור כ״כ עיין שם. נמצא ודאי דמייתי הוי דומיא דחטא אדה״ר שאינו אוכל פגול נותר ומתענ׳ ביום הכפורים שממתין כל יום עד הלילה מלאכול ולא כמו אדה״ר שלא המתין רבי עזריה לא ניחא ליה בדרשה דר״י משום דקרא כתיב כי תחטא ועשתה וכו׳ שהוא לשון עתיד והיכי נפרש ליה על אדה״ר. ולכך מפ׳ ליה על העד שהוא נטפל לעוברי עבירה וה״ק ומה אם נפש שהוא העד הג׳ כי תחטא ועשתה אח׳ וכו׳ אשר לא תעשינה ולא ידע שהוא סבור דלאו מידי עבי׳ ואפ״ה אשם קרי׳ ביה ונשא עונו לפי שנטפל לעוברי עבירה ק״ו לנטפל לעושי מצוה ראב״ע דריש לקרא כפשטיה במה הכתוב מדבר במי שבא לידו דבר עבירה בלא ידיעה וה״ק ומה אם נפש כי תחטא וכו׳ ולא ידע ואשם רמז בזה הפ׳ כאילו אמר אמור מעתה ק״ו למה שבא לידו דבר מצוה בלא ידיעה: