משכיל לדוד · דברים · פרק 32 · פסוק 1

פירש״י ז״ל האזינו השמים שאני מתרה וכו׳. פי׳ דק״ל לרש״י מאי איכפת ליה למשה שהשמים והארץ יאזינו דבריו די לו שישראל ישמעוהו שעמהם היה מדבר והכי סליק קרא דלעיל וידבר משה באזני כל קהל ישראל ולמה הפך עצמו לקרא השמים והארץ ומשני שאני מתרה בהם וכו׳ וידוע שהתראה צריכה להיות בפני העדים דאף על גב דלא בעינן שיהיו העדים עצמן המתרים מ״מ בפניהם מיהא בעיא. ומ״ש רש״י שכך אמרתי להם וכו׳ בא לתרץ דא״כ ק׳ דלא הול״ל בסתם האזינו השמים ואדברה דהשתא יוכל להיות זה פתחון פה לישראל לומר שלא התרה בהם שכל דברי השירה הזאת לא עמהם דבר אלא להשמים וארץ שהרי כך אמר האזינו השמים וכו׳ יערוף וכו׳ ולכך אמר דליתא שודאי אין להם שום פתחון פה שהרי כבר הקדים ואמר להם שיעיד בהם עכשיו את השמים ואת הארץ וממילא ע״כ ידעו דכשקראם לא קראם אלא להיות עדים ושישמעו התראתו ולעולם ההתראה לישראל היתה. ומ״ש עוד וכן ותשמע הארץ הוצרך לזה משום דהכתוב מורה קצת שלא קרא לארץ להיות עד כמו השמים מדלא כיילינהו בהדי הדדי אלא נקט בלשון אחר האזינו השמים ואדברה והדר ותשמע הארץ אמרי פי משמע דרוצה לומר שהארץ תשמע דרך סיפור אמרים בעלמא ולא על הדיבור הראשון קאי שהיא ההתראה. ויש קצת טעם ג״כ לומר כך משום דא״כ הויא לה עדות מיוחדת שהרי השמים והארץ רחוקים זה מזה טובא וגרע טפי מהיכא דא׳ רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דאיתא בפ״ק דמכות שאין מצטרפין ולכך מכריח רש״י דליתא דע״כ צריך לומר וכן ותשמע הארץ שגם היא שייכא בעדות שהרי אמר ליה לישראל ואעידה בם את השמים ואת הארץ ואין זו מיוחד׳ דקי״ל התם שאם המתרה עומד באמצע והעדים רואין אותו או המתרה רואה אותם הוא מצרפן וה״נ משה היה באמצע ומצרפן. ומה שפרט שמים בפ״ע וארץ בפ״ע ולא כיילינהו כדלעיל צריך לומר שהיה זה לכבוד השמים והדר מקשה רבינו ולמה העיד בהם שמים וארץ כלומר תרווייהו והוה סגי ליה בשמים לחוד דהא רבים נינהו וכדכתיב האזינו השמים ומשני לפי שבין בברכה ובין בקללה שמים וארץ ביחד הם המשלמין גמולם. ומ״ש רש״י עדים שהם קיימים לעולם רוצה לומר לעולם בעולם הזה דאילו לע״ל כתיב הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. וכך תנינן בספרי להדיא עתידה כ״י שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש״ע הרי עדי קיימין שנאמר העידותי בכם וכו׳ אומר לה הריני מעבירם שנאמר כי הנני בורא שמים וכו׳: