משכיל לדוד · בראשית · פרק 21 · פסוק 9

מצחק ל׳ ע״ז וכולי ד״א וכולי ברישא פי׳ ע״ז דכיון דכתיב מצחק סתם ויש במשמעותו חד׳ מתלתא אילן ע״כ לומר דהחמור שבכלן היה עושה דהיינו ע״ז דאל״כ לא הול״ל מצחק סתם הואיל ואיכא למטעי ולחשדו במה שלא היה בו. ועל פי׳ זה ק׳ יתורא דהמצרית למה לו לכך פי׳ ג״ע והשתא א״ש מלת המצרית דלהיותו בן המצרית דכולם שטופי זמה הוו דכתיב בהו וזרמת סוסים זרמתם לכך זינה אזיל בתר זיניה והיה מגלה עריות ומ״ש הרא״ם ז״ל דכל שלשתן היו בו לא משמע כן מלשון המדרש ומל׳ רש״י דכתב דבר אחר ועל כל ב׳ פירושים ק׳ דא״כ מאי קאמרה שרה גרש וכו׳ אטו בגירושים סגי ליה בר מית׳ הוא וב״נ א״צ התראה לכך פי׳ לשון ש״ד והואיל ולא עבד מידי דלא אסתייעא לה מלתא אף על גב דחישב ורצה לעשות מ״מ לאו בר קטלא הוא בב״ד לכך אמרה גרש כדי שלא תצא מחשבתו לפועל דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא אלא שק״ק דלא הול״ל מצחק סתם וגם יתור תיבת המצרית שייכא נמי לפי׳ זה ואע״ג דבב״ר לא הזכירו בהך סברא ענין הירוש׳ אלא ר״ש דדריש לשבח הוא דמפר׳ שהיה אומר אני בכור ונוטל פי שנים משמע ליה לרבינו ז״ל דמאי דקאמר ר״ע בשם ר׳ לוי שהיה אומר ישמעאל ליצחק בא ונראה חלקנו בשדה היינו נמי פי׳ חלקנו היכי נחלוק שאני בכור ונוטל פ״ש ואין בינו ובין ר״ש אלא דר״ש דריש לשבח וסבר שלא היה נוטל קשת וכו׳ אלא שהיה חפץ בבכורה וריש לקיש דורש לגנאי אבל בענין מחלוקת הירושה זה וזה שוין: