משכיל לדוד · שמות · פרק 16 · פסוק 25

ויאמר משה וכו׳ באו לשאול וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דהואיל וכבר אמר להם מאתמול ואת כל העודף הניחו וכו׳ למה הוצרכו לשאול אם יצאו ונדחק לתרץ דאף על פי שא״ל להניחו לא היו רשאי׳ לאוכלו. עוד הק׳ דמאחר שכבר א״ל בשחרית שלא יצאו למה חזרו ושאלו לערב וגם בזה נדחק ביותר כאמרו שהשאלה היתה אם יכולים לצאת ללקוט לצורך מחר וא״צ להאריך לבאר דוחק תירוץ זה דמעצמו מובן. עוד הק׳ דלמה הוצרך רש״י לומר שהשאלה השניה היתה בערב ולא בשחרית והלא במכילתא לא אמרו אלא לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית א״ל מ״ר נצא היום א״ל אכלוהו היום א״ל בשחרית נצא בין הערבים. גם למה הוצרך לומר שהיתה שאלה אחרת והאחרון הכביד דאיך ישאלו לו לצאת בערב כי לא יתכן שימצאו כלום שהרי כתיב וחם השמש ונמס והניח בקו׳ עיין שם. ולעד״ן דמשה רבינו כשא״ל מצות השבת מסתמא א״ל מצות שלשה סעודות וכן הן רמוזות בקרא דלעיל שבתון שבת קדש לה׳ מחר את אשר תאפו וכו׳ כלומר למחר צריכין אתם להוסיף סעודה אחת על כל יום שאין לכם אלא סעודה אחת ביום ואחת בלילה אבל בשבת איכא תלת שבתון רמז לסעודת הלילה שבת כלה מלכתא דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין ומלת שבתון תהיה ע״ד איש אישון כל המוסיף גורע. שבת היינו שבת הגדול צדיק יסוד עולם והיא סעודה שלישית דז״א דגוף וברית חשבי׳ חד. קדש דא סעודתא דעתיקא קדישא והזכירן בסדר המדרגה ממטה למעלה. והנה סברו ישראל דהטעם שא״ל משה להניח ולהצניע למחר היינו לפי שלא היו לוקטים בכל יום אלא מלא העמר דהיינו צורך אכילתם והואיל וביום השבת צריכים להוסיף סעודה א׳ לכך אמר ליה להצניע לצורך סעודה הנוספת דהיינו סעודה דבין הערבים אבל לעולם שיצאו ללקוט לצורך סעודת הבקר כשאר ימים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כך היו סבורין בדעתם ולכך באו בבקר לשאול אם יצאו וא״ל אכלוהו היום כלומ׳ מה שבידכם אכלו ורמז להם כלומר אכלוהו לשון נסתר דסעודה זו היא בע״ק אתר דלא קיימא לשאלה שלא יתכן לומר בו אתה אלא הוא כידוע לי״ח ואז כשא״ל כך סברו מימר שמא בבקר יאכלו מה שבידם ולצורך סעודה שלישית לערב יצאו ללקוט ואף על פי שראו שבשאר הימים חם השמש ונמס סברי דבשבת יארע נס שלא ימס ולכך באו לשאול לערב (ומה שהקשה הרא״ם מל׳ המכילתא בנוס׳ שבידינו אין הגירסא כדבריו אלא ה״ג א״ל הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים והוא כדברי רש״י ממש) והשיב כי שבת היום לה׳ כלומר גם סעודה זו הג׳ שהיא במדת זכור שבת כדלעיל תאכל וממה שבידכם אז היו דואגים שמא פסק וכו׳ וא״ל היום לא תמצאוהו וכו׳ והוכרח רבינו לדרוש כן מכח הכפל דתלתא היום. ומה מאד יתכן על פי דרכנו דהיינו דאסמיך רבנן תלת סעודתי דשבתא בהך קרא דאכלוהו היום וכו׳: