משכיל לדוד · שמות · פרק 6 · פסוק 9

מקוצר רוח וכולי ורבותי׳ דרשו וכולי ואין המדרש מתיישב וכו׳ לי אני עבדו נר׳ דשפיר דרשו רז״ל. וכוונת המדרש הזה מובן בטוב טעם ודעת עם מאמרי הזוהר דכתיבנ׳ לעיל. וקודם בואנו להבין כוונת המדרש אני ארבה להקשות ג׳ קושיות עצומות אחרות על המדרש הזה חדא דלפי פירושם ז״ל שהוכיחו הקב״ה למשה על ב׳ דברים על שאלת מה שמו וגם עמ״ש למה הרעות ק׳ דלמה לא הוכיחו על הראשונה לעיל במדין מיד כש״אל מה שמו ונטר ליה עד הכא. זאת שנית דמה זו ראיה מן האבות שלא שאלו מה שמו דשאני אבות שלא שלחם הקדוש ברוך הוא בשליחותו לדבר בשמו לשום אדם ולכך לא הוצרכו לשאול מה שמו משא״כ משה דמוכרח במעשיו היה לידע שאם ישאלו לו מה שמו כיצד יאמר להם ואילו לא נשתלח בשליחות גם הוא לא היה שואל כמו שלא שאלו הם ותו אעיקרא דמלתא קשיא דמה גריעות׳ איכא לשאול ולדעת את שמו ב״ה אדרבא איפכא מסתברא דמעליותא היא לדעת שמו הגדול וזהו מה שציוה דהמ״עה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וכנר׳ נמי בש״ס דפ״ד דקידושין דשם בן ד׳ חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם בשבוע וכו׳ ואמרו עוד שם על שם המפורש וכל היודעו וכו׳ אהוב למעל׳ וחביב למטה וכו׳ ע״ש וכתוב הדר הוא כי בי חשק וכו׳ אשגבהו כי ידע שמי א״כ למה זה היה קשה לפני המקום על ששאל לו משה מה שמו. אמנם ע״פ דרכנו דלעיל יתיישב הכל והיינו דמשה רבינו עליו השלום היה יודע דשם ההו״יה ב״ה לרוב קדושתו אינו נקרא כפי כתיבתו וגם היה יודע שיש כינויים הרבה לשמו ית׳ כגון אלהים אדנ״ות שדי צבאות אבל לא היה יודע באיזה כינוי צריך לקראו לשם הו״יה וזהו מה ששאל מהקב״ה שאם ישאלו לו ישראל היאך נקרא מה יאמר אליהם ולימדו הקב״ה שהוא נקרא בשם אדנ״ות ואז אה״נ שלא היה הדבר ק׳ בעיני המקום כלל על שאלתו ולכך לא הוכיחו כלום אלא לימדו וא״ל וזה זכרי לדור דור וכשהלך משה אצל פרעה וא״ל כה אמר ה׳ וכולי ואמר לו בודאי בל׳ אדנו״ת כמו שלמדו הקב״ה שכך הוא נקרא וכיון שראה משה ששליחותו גרם להוסיף עוד גלות לישראל. חשש שהיה זה לצד שהזכיר שם אדנ״ות שהיא מצד הדין ולכך עורר עליהם הדין ולכך וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ שאמרת לי כינוי זה דאד״נות שמורה על חוזק הדין ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כלו׳ באותו שם שלימדתני הרע לעם הזה וכולי הן עתה יפה הוכיחו הקב״ה וא״ל הרי לאבות העולם לא נגליתי להם אלא ע״י אל שדי ולא בשם המיוחד כלו׳ שלא השיגו לראות באספקלריא המאירה אלא ע״י האי דרגא תתאה וכדלעיל וא״כ כשראו שלא קיימתי להם הבטחתי הו״ל מקו׳ להרהר ולומר דמש״ה לא נתקיים ולא הרהרו ואתה דשפיר ידעת דעיקר נבואתך ושליחותך על ידי שם המיוחד שרש הרחמים ואף על פי שנקרא באד״ני אינו זז ממדתו אתה מתרעם ובתחלה רצית לידע היאך אני נקרא וכשלמדתיך במה שלמדתיך אתה קורא תגר ובזה יומתק לישנא דרבנן בפ׳ חלק וז״ל ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת ומובן מעצמו במאי דאמרן. וסמיכת הפסוקים נמי אתי שפיר דהכי קאמר וגם עיקר תרעומתך ליתא דאני שמעתי באמת את נאקת וכולי לכן אמור וכולי שלא יפחדו בראותם שפרעה הכביד וכו׳ כי אוציא וכו׳ ונראה דרבינו נמי הכי קאמר דמשום שאינו מתיישב כל כך על פשט הלשון מכח הקו׳ שכתב לכך אני אומר יתיישב וכו׳ והדרשה תידרש כלומר צריכה לידרש ואין הכי נמי שיש מקום לדרשתם ותדע דאל״כ הואיל וקשיא ליה בגווה למה הביאה כלל מאחר שכבר פי׳ על פי הפשט יצא ידי חובתו ואין אחריות אגדות רז״ל עליו אלא ודאי שיש לה מקום שפיר ואדרבה מתוכה יתבארו כמה דיוקים טפי מן הפשט והם אמת ודבריהם אמת: