משכיל לדוד · דברים · פרק 7 · פסוק 2

ולא תחנם לא תתן וכו׳ ד״א וכו׳. בפ״ק דע״א דף כ׳ דריש לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ופריך האי לא תחנם מיבעיא ליה דה״ק רחמנא לא תתן להם חן ומשני א״כ לימא קרא לא תחונם מאי לא תחנם ש״מ תרתי ע״כ ואין כוונת הש״ס לומר שאם הוא מל׳ חן הול״ל בוי״ו דאדרבא לא שייך וי״ו בלשון חן ולא עוד אלא שא״א כלל בשום פנים לבא שם וי״ו דבין שתהיה נקודה בח ול״ם או בשור״ק א״א לבא אחריהם דגש ועל כרחין הנון צריכה להיות דגושה להוראות חסרון הכפל ששרשו חנן אלא כוונת הגמ׳ שאם הוא מל׳ חנון שהוא מהכפולי׳ הו״ל לינקד החי״ת בקיבו״ץ שתהיה קריאתה כאילו כתובה בוי״ו שכן משפט בעלי הכפל כמו עון עקבי יְסֻבֵּנִי ולזה כיוון רש״י ז״ל שם דכתב וז״ל א״כ ליכתוב לא תחונם בקריאתו מלא וכו׳ ע״כ כלומר בקריאתו מלא ולא בכתיבתו. ומזה למדנו עפ״י דרכנו שלזה לא נסתפק רש״י בפי׳ ראשון לבד. עם היות שאינו הכרח גמור דאיכא למימר שבא הקמ״ץ בחי״ת במקום הקיבוץ להרחבה להיותה מאותיות הגרוניות. ופי׳ שני לחוד מלתא דפשיטא שאינו קרוב לפשט שלא באה התיבה על משפטה דהול״ל תַחֲנֵם ע״מ תעשם כי היא מנחי למ״ד ה״א ושרשו חנה: