משכיל לדוד · דברים · פרק 26 · פסוק 13

ואמרת וכו׳ התודה שנתת וכו׳. לכאורה הול״ל שאתה נותן מעשרותיך אבל לפי האמת יפה כיון רבינו בלשון הזהב להודיע שהוידוי היה אחר ימים שכבר נתן המעשרות שהרי הביעור היה בע״פ אבל הוידוי היה במנחה בי״ט האחרון כדתנן בפ״ה דמעשר שני. ומ״ש רש״י לעיל בערב הפסח לא קאי אלא אביעור לבד:

בערתי וכו׳ מ״ש ונטע רבעי. אפשר דדרשי׳ לתרווייהו מקדש הקדש דהו״מ למימר קדש וכתב הקדש לרבו׳ ג״כ נטע רבעי:

וגם וכו׳ לרבות תרומות ובכורים. מתיבת גם דריש לתרומות בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר דתרווייהו תרומה נינהו ומוי״ו דוגם מדלא כתיב גם מרבים נמי לבכורים דהנהו נמי ניתנים לכהנים כר״ש דמ״ו פ״ה דמעשר שני ולא חש לבאר בהדיא תרומה ותרומות מעשר כדתנינן התם לפי דסתמא דמלתא לא היה צריך לתת עכשיו אלא ת״מ דה״ג מסתמא הפרישה כבר דא״א לגרן שתיעקר אא״כ נתרמה כדאי׳ התם וכהן מחזר אחריה בבית הגרנות ושם ניתנת והא דכתיב ריבויא גבי נתינה ללוי והנך לכהנים ניתנים ל״ק דכהנים נמי איקרו לוים כדכתיב הכהנים הלוים דאתו משבט לוי:

ולגר וכו׳ מעשר עני. אע״ג דבמשנה שם איתא נמי הלקט השכחה והפאה לא חש רבינו לכתבם משום דמסיים התם שאין מעכבין את הוידוי אבל ק׳ אמאי לא מייתי מן הבית זו חלה כדתנינן ואפשר לפי שאינו קרוב לפשט הכתוב דמן הבית קאי על הקדש:

ככל מצותך וכו׳ ראשונה משנעשה דגן וכו׳. כלומ׳ ולפיכך היא קודמת למעשרות אבל לא לבכורים דבכורים חל החיוב אף במחובר דמשו״ה תנינן שאם קרא עליהן שם במחובר א״צ לחזור ולקרוא עליהם שם משיתלשו: